יעקב אבינו בורח לחרן, עוזב את באר שבע, את ביתו הקדוש, את בית המדרש, חסר כל, רק מקלו בידו, בעייפות גדולה ובגעגועים עצומים לקודש, לאביו ולתורתו "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים" – ככמהין הללו שהם מצפים למים. כמו הכמהין והפטריות, שכל חיותם מן המים, כך צמא יעקב אבינו, ולא למים. הוא ישן אבל לבו ער, ובחלומו הוא רואה סולם ומלאכים עולים ויורדים בו. המדרש מפתיע: המלאכים לא עולים ויורדים בסולם, אלא ביעקב. מלאכי אלוקים עולים ויורדים ביעקב. הם עולים למעלה ביעקב ורואים את אבי האומה הישראלית, רגל שלישית למרכבה, גילוי למידת התפארת, האמת, התמימות, השלמות והיופי. יורדים למטה ביעקב ורואים אותו, חסר כל, נס על חייו, רחוק רחוק מן הבית, מן הקודש, ישן, ומתגעגע.
יש בנו את ההוא שלמטה, אדם צריך להכיר בעצמו גם את ההוא שלמעלה. יש בנו צד של גדולה אלוקית, נשמתנו, מגיעה עד גבהי שחקים. צד הגדולה שבנו הוא האני האמיתי האלוקי שלנו.ואנחנו צריכים לצאת למסע עד שנזהה את עצמנו עם צד ה"יעקב שלמעלה" שבנו. מסע שראשיתו הוא הכרה במציאות האלוקי ובתשוקה וצימאון להתקרב אליו.
ולגודל התשוקה – "כן בקודש חזיתיך, לראות עוזך וכבודך". זה היה חידוש עצום ליעקב, אל כל מקום שאלך, ומכל מצב שאהיה בו, אף מהמקומות הרחוקים ביותר, בארץ ציה ובלי מים – אם אתגעגע, ואשתוקק, אצפה ואבקש, הגעגוע בעצמו יהפך למפגש, הצימאון לרוויה.
ובאמת, מעט ידע יעקב אבינו שבאותה העת, בתוך עומק הגלות הנוראה שממנה התיירא כל כך, מצפה לו על יד הבאר רחל. וגם לאה, ושפחותיהן ושנים עשר שבטי ישראל.
יהודים לכל אורך שנות הגלות הכירו בערך העצום של הגעגוע והתשוקה. מוזיקה וניגונים מופלאים ומדהימים נבעו מתוך אותה אש של געגועים לה', ולתורתו. זה אולי התפקיד החשוב ביותר שיש למוזיקה ולניגון, לבטא את הפער ואת הכיסופים של יעקב הישן ליעקב שלמעלה.
בי"ט כסלו הבא עלינו לטובה כולם באים להיות ביחד ולשיר מעומק הלב, לכסוף ולהפגש, "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף בלי מים, כן בקודש חזיתך לראות עוזך וכבודך".