"קח לך תנועה של ניגון,
הסב פניך אל הקיר,
או רק תסגור את עיניך,
ותחשוב שוב, שאתה עומד
לפני כיסא הכבוד,
ובשבירת ליבך באת לשפוך
את נפשך לה' בשירה וניגון
היוצאים מקרב ליבך. ואז מעצמך תרגיש שנפשך יוצאת ברננה.
אם מתחילה היית אתה מנגן
לפני נפשך לעוררה מתרדמתה,
מעט מעט תרגיש שנשפשך התחילה כבר לנגן בעצמה…
וכך דרכו של החסיד,
הוא בוכה לפעמים בניגון שמח,
ולפעמים רוקד בניגון
של 'כל נדרי'"
(הרבי מפיאסצנה,"בני מחשבה טובה")
הניגון מחבר.
אותי לעצמי, לבוראי, ובינינו.
הניגון מטעין. מניע.
חושף את האמונה שמסתתרת בחגווי הסלע.
עד שאפשר לעוף. או לרקוד. לחיות.
הניגון חושף את החיסרון, את הזיכרון,
את הגעגוע שנשכח בתוך האדישות והשגרה.
געגוע לא לְמָה שהיה,
אלא לְמָה שעוד יהיה.
במהרה בימינו.
הניגון מעורר את התנופה.
מנכיח את מה שמעבר.
מעורר את האהבה.
את הניגון היהודי שרים ביחד.
יוצאים זה לקראת זה. נפגשים.
זה חי. חופשי.
דוד המלך, גדול המנגנים,
מפזז ומרקד כאחת השפחות.
אין אגו. אין כוכבים.
אין פלאפונים ומצלמות.
המנגן היהודי רואה ואינו נראה.
רק הניגון קיים.
רק האהבה.
רק התשוקה לגילוי הרחמים.
בואו ונצא לקראת מלכנו.
בואו ונקשיב לנשמתנו המבקשת
את גילויו, קירבתו,
מבקשת להודות.
להיות יהודי.
שנזכה. אמן.