באחת מנסיעותיי לצפת באוטובוס, מזמן, התחלתי מלחין את המזמור "ה' רועי לא אחסר". נולדה לי מנגינה שמחה ושובבה, צלילים שעולים ויורדים, כעדר הרחלים שעלו מן הגלעד. היה בה מקצת משהו מהמוסיקה ששמעתי בצעירותי, ניגון של הכושיים באפריקה או העמים היושבים באמריקה הדרומית.
סיימתי, ואדם זקן פנה אלי, ספק אמר ספק גער בי בעדינות, ושאל: "למה אתה לא שר בסגנון היהודי האמיתי? במוסיקה כמו של פעם. כמו הניגונים של בית אבא מהשטעטל. זוהי המוסיקה היהודית האמיתית!".
אתוודה שאינני נוהג להכניס עצמי בוויכוחים. נעניתי לו ראשי דרך הסכמה. בתור בן לשבט לוי הבטחתי שאקשיב ואלמד את עולם הניגון המסורתי. ואכן, באותם ימים החל נגלה לפני עולם של ניגונים עתיקים, נפלאים ונשגבים. אך בלבי ידעתי גם ידעתי, שרבים מהניגונים החסידיים וכן מהמנגינות הפזורות בקהילות בעולם, הושפעו מהמוסיקה העממית של העמים שבסביבתם חיו. במקצב, בסולם, במקאם.
אין מנוס מהשאלה כיצד אמורה להישמע מוסיקה יהודית, מהי שירה יהודית?
מכיר את הרועה
עברתי על כל השולחן ערוך ולא מצאתי ולו סימן או סעיף המפרט כיצד לחבר מוסיקה יהודית.
שירת הלויים השמימית וגם שירת הנביאים אבדו לבין אומות העולם ונתפזרו ניצוצותיהם בגלות.
הבנתי שיש הרבה ללמוד, לשאוף, לעמול במידות הנפש, באמונה ובתורה בכדי להיות מוסיקאי יהודי. בעל־מנגן יהודי.
המוסיקה היא קולמוס הנפש. וטוב שיידע מנגן יהודי את אותו חיבור לנשמה.
בהתוועדות הגדולה של י"ט כסלו בבנייני האומה, סיפר אברהם פריד סיפור על זמר אופרה ששר מנגינה יפהפייה למילים "מזמור לדוד ה' רועי". משסיים, מחאו כולם כפיים בהתלהבות ובנימוס. פתאום החל להישמע מסוף האולם קול שמימי, כקול תפילה עתיקה. בשורה האחרונה ישב יהודי זקן והחל לשיר את אותו מזמור. נכנס קולו בלב כל השומעים והחלו גועים בבכי.
"כיצד גרמת לכולם לבכות?" שאל זמר האופרה העולמי את היהודי הישיש.
ענה לו היהודי: "אתה מכיר את המנגינה. אני… אני… מכיר את הרועה!".
בעל־מנגן יהודי צריך לחפש את הרועה. להתגעגע אל הרועה. הוא צריך להיות החליל של הרועה, להיות המנגינה שמנגן הרועה כדי לקבץ את צאנו.
אם יש במוסיקה קרבת אלוקים, אם יש בה תוספת קדושה לנשמה, הרי היא שירה יהודית.
שירת השורשים
אני כותב את השורות האלו ופתאום מבין מדוע שירת הים מתקשרת לט"ו בשבט שחל השבוע. בתורת החסידות מסבירים מדוע ראש השנה לאילנות הוא בחורף ולא באביב. דווקא בתקופה שהעלים נשרו, העץ צנום ובודד וענפיו ללא פירות.
אלא שכל זה רק למראית העין. עמוק בקרקע ניצבים השורשים מלאים; מלאי מים חיים, מוכנים להצמיח, להפרות ולגדל את כל השפע שיבוא באביב. כך גם עם ישראל בסוף הגלות. "ואת ערום ועריה", אלא שהכלים מלאים. השורשים גדלו, העמיקו והתעצמו.
דעו לכם, השירה שפרצה על הים, איננה רק ביטוי פתאומי של עם שיצא לחרות. בעומק בעומק אותה שירה נולדה עוד בגלות, בתפילה, בצעקה, בכמיהה ובאמונה. אותה שירה מלמדת אותנו שכל אותן השנים לא היו שנים אבודות, מיותרות. זמן שצריך למחוק מהזיכרון. באותן השנים, הצמיחה הייתה פנימית, והיא הולידה – ועוד תוליד – שירה נפלאה!