בימי "בין הזמנים" המעייפים נסענו לנפוש בעיר הנופש אשדוד. נכנסתי שם לבית־מדרש כשבדיוק סיפר הרב (הרב נחמיה קראווני שליט"א, כך לחש לי אחד הבחורים) סיפור, שהרגשתי שהיה במיוחד בשבילי. וכך הסיפור:
היה היו שני עבדים לשני אדונים שונים, תפקידם היה לשאוב מים מדי יום. לראשון היה דלי שלם ומוצלח והוא היה מביא לאדונו דלי מלא מים צלולים וקרים. לשני היה דלי סדוק. הוא היה מגיש בכל יום את הדלי לאדונו, כשחציו מלא וחציו ריק.
יום אחד אמר לאדונו בצער: "יסלח לי אדוני על חצי הדלי הריק. הדלי שלי סדוק. לוּ היה לי דלי מלא הייתי משמח את אדוני כפליים". לקח אותו אדונו אל פתח ביתו של האדון השני ואמר: "הסתכל בשביל של חברך ואמור לי מה את רואה".
"שביל יבש ומסודר" אמר העבד.
"ובשביל שלך מה אתה רואה?"
"כמו נחל קטן ובצידו פרחים", ענה העבד.
"הסדק שלך, המטפטף, עשה את הנחל הזה והפרחים האלה – פירותיו. מהם אני מביא לאשתי בכל שבת זר פרחים חגיגי", אמר האדון.
סיים הרב קראווני ואמר: "אנחנו חושבים שהסדקים שבחיינו, החסרונות שלנו, המאורעות המצערים, מעכבים אותנו מלעבוד עבודה תמה שתשמח את בוראנו ואותנו. אבל כשאנחנו לא מתייאשים ועושים את שלנו, במסגרת יכולותינו במצבים המורכבים שכולנו נמצאים בהם, אנחנו צריכים להרגיש את שמחת ה' בעבודתנו. ומי יודע, אולי דווקא החסרונות והסדקים הם אלה שבעצם יוצרים את היופי?".
הבעל שם טוב הגיע פעם לעיירה אחת בעשרת ימי תשובה וביקש לעמוד על טיבו של החזן המתפלל שם ביום הכיפורים.
"באיזה מנגינות אתה מנגן את הווידויים ביום הכיפורים?" שאל הבעל שם טוב.
"ניגוני שמחה" ענה החזן בלי להסס.
על תמיהתו של הבעל שם טוב השיב החזן: "כשעבד פחוּת מנקה את ארמונו של המלך מטינופת שהצטברה, הוא שורק לעצמו ניגון של שמחה. הוא שמח שארמונו של המלך הופך נקי מרגע לרגע, ובקרוב יוכל המלך לחזור ולשמוח בהיכלו".
"אם כך, אשמח להתפלל כאן ביום הכיפורים", אמר הבעל שם טוב.
כל עבודה בעבודת ה' צריכה להיות בחיות ובשמחה, ובייחוד עבודת התשובה. אני מאחל לעצמי ולכם שנאמין בכוח של התשובה, בכוח של התפילה, בכוח של הצדקה, של מעשים טובים, של מעשים קטנים. שנזכה להרבות בהם בשמחה ובטוב לבב, ובהרחבה ומרוב כל. חודש טוב.
