באמצע הסיפור הכי מדהים ובקטע הכי מרגש בחומש, אני מתקרב אל כמה מילים פשוטת וקורא אותן לאט: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".
הנה איש האלוקים, אלפי דברים על כתפיו, בסדר יומו העמוס נמצאים פרעֹה, הַמדבר המחכה להם מחוץ למצרים ושישים ריבוא אנשים, אבל… רק הוא מכולם עוצר ומחפש את יוסף הטמון אי שם בנילוס. למה רק הוא נזכר? הרי "השבע השביע את בני ישראל" – יוסף השביע את כל בני ישראל. את כוּוּולם. אז איפה הם כולם, ואיפה כל הצאצאים של יוסף, בני אפרים ומנשה?
כנראה שברגע האמת היו אורות גדולים… גאולה! ממלאים את השקים בכלי כסף וזהב של השכנים, אין מקום במזוודה. ורק משה פונה אל עצמות יוסף. אחד לקח את המצווה. וזו לא הפעם הראשונה: עוד בהתחלה, כשיצא משה אל אחיו והכה את המצרי, הוא עשה זאת כי הוא ראה שאין איש. בפשט, הוא הסתכל ימינה ושמאלה, בדק שאין רואים ואז הכה את המצרי. אבל בעומק… הרחוב היה סואן, אבל הוא הבין שאין איש, אין מישהו שמוכן להיות איש ולעשות משהו. אז משה לוקח על עצמו את המשימה.
ברגע האמת, משה לא שוכח מאיפה וממה הכל התחיל. ממכירת האח הקטן. הוא צריך צידה אמיתית לדרך, את עצמות יוסף. את האחד שהלך לבקש את אחיו, את ההוא מהבור, מהפסים, מ"לא יכלו דברו לשלום". הוא צריך את זה בחיקו בדרך במדבר. כשבני ישראל יריבו, הוא יאמר להם: "הביטו באלה העצמות, משם התחילה הגלות. האם לא כדאי לעשות שלום?". וכשישאלו: למה שני ארונות, אחד עם התורה ואחד עם עצמות? יענה להם: "קיים זה (יוסף) כל מה שכתוב בזה", בארון השני.
מחד, תסתכל טוב סביבך, ואם אין איש – עשה מה שאף אחד לא עושה. מאידך, אדם צריך להיות מעורב עם הבריות, להיכלל בתוך עם ישראל. מתי משה עושה משהו עם כולם? רגע אחרי הישועה. כשהוא שר, "אז ישיר משה ובני ישראל". אותו איש כבד פה הופך לאיש דברים ולאיש ששר וישיר לעתיד לבוא.
זה מזכיר לי מה שמספרים על ר' שלמה'לה. פעם הוא פנה אל המתפללים בעת שהיה חזן ואמר: "אם היה לי קול מאוד יפה, הייתם מקשיבים לי יפה כל התפילה ושותקים… אבל חבר'ה, אין לי קול כל כך יפה, נא להצטרף אלי בשירה. קדימה, כולם שרים ביחד!". ר' שלמה נוהג היה גם לומר, שבדיבור – אי אפשר לשמוע שני אנשים שמדברים בו זמנית, ואילו בשירה – יכולים לשיר יחד מאות ואלפים, והשירה רק נעשית יפה יותר ויותר.
אחד הצירופים המובאים בזוהר למילה "בראשית" הוא: "תאב שיר". עכשיו אני מבין למה הקדוש ברוך הוא התנה עם ים סוף, עוד בששת ימי בראשית, שהוא ייקרע. מעבר לישועה הגדולה, הוא פשוט תאב לשירה שלנו שתגיע בעקבות הישועה, וזרע אותה עוד בימי בראשית.
הוא מחכה לשירה של כווולנו.