לא ברור איך הזמן עובר, אבל כנראה שבין פורים לפסח זה קורה במהירות שיא. עוד לא הספקתי להתאושש ממשתה פורים וכבר החלו תחושות חדשות לתפוס את מקומן בבטן. מה יהיה עם ניקיון החמץ? איך מתחילים את כל הדבר הגדול הזה שנקרא ההכנות לסדר? כל מיני שאלות שגוררות אותי לתת בבית את התשובות הכי מחמירות. במראה זועף כאילו יש רק את הדרך שלי בעולם.
אני מביט החוצה אל פריחת הכלניות והחרציות ואל כל מסיבת הטבע הירוקה־צהובה שמסביב ושואל את עצמי האם אני גם מזמזם את השיר "שמחה רבה שמחה רבה… אביב הגיע פסח בא" או שאני עם איזה כדור מועקה בקרקעית הבטן אותו אני מושך עד לליל הסדר בכל הניקיונות והסידורים, ובסוף מגיע עייף אל ליל הסדר? אני בטוח שהילדים מתרכזים יותר בכלניות ובשמש, בחופש ובמצה עם השוקולד. אני מתעסק עם ההכנות, עם זה שלא היה חורף בכלל והטבע מתקשה ממש לשמוח במעט המים, עם זה שמצה זה בטח יכביד על הקיבה, ושבטח שכחתי לבדוק חמץ טוב טוב ויש חתיכה גדולה של לחם ישן שלא עליתי עליה והיא מחכה לי. תמיד תישאר לי התחושה שלא עשיתי מספיק. די. עכשיו יש מספיק זמן לבדוק את הדברים.
לפעמים אני שואל את עצמי, למה בכלל לשתף את הקוראים המתוקים של עלון השבת המגניב הזה בכל התחושות שעוברות עליי? על ההתבודדויות והקשיים, על ההרגשות שלא תמיד עולות יחד עם מטרות החגים, מה העניין? אז הנה התשובה: תפילה.
בשיחת חברים עם יהודי שהוא עובד ה' ומתבודד, הוא סיפר לי שבהתבודדויות שלו הוא מתפלל על עם ישראל. זה נפלא! איזו תשומת לב נכונה לעם שלנו ולצורך של כולנו בתפילות.
שאלתי איך הוא בדיוק עושה את זה, אז הוא גילה שהוא מספר לקדוש ברוך הוא על המצב בחדשות, על הטילים של חיזבאללה, על איראן ועל הטרור, ומבקש רחמים. "רגע, ומה אתך?" שאלתי, "מתי אתה מתפלל על האישה, הילדים, על עצמך?" הוא ענה מיד: "אני לא חשוב, העיקר כולנו".
איזה קטע, אצלי זה לגמרי שונה. אני מתחיל מבפנים. זו הסיבה שאני מתעסק כל כך במה אני מרגיש, כדי להתחיל ולנסח את התפילה שלי. איך אני אדע מה אני רוצה אם לא אברר זאת קודם.
שאלתי אותו שוב מה אתו פנימה, ולרגע התחוור לשנינו שהטילים של החיזבאללה זה בעצם סוג של בריחה. זה כמובן חשוב וגם אני רוצה שיהיה אכפת לי מכולם ואתפלל על זה, אבל כנראה שהטילים של נסראללה הם משימה קלה יותר מהשאלה מה אשתי צריכה באמת, או מה הנפש שלי צריכה כדי ליהנות מיופי הטבע, ולא לחשוב שכל המציאות מריחה כמו סנט מוריץ ושאר מיני חומרי ניקוי אלימים.
התשובה שנשארה באוויר הייתה: חברים אתם צריכים איזון בתפילה. גם אתה וגם אתה. איך אני מדייק את התפילה שלי? קודם כל בלהתחיל בשאלה מה אתה מרגיש. האם באמת אתה מפחד ממלחמה, ולמה. אם אתה באמת מרגיש שפסח בא ואתה לא שמח זה הזמן לשאול למה, מה זה מזכיר לך. האם אתה מתחיל לשנוא חמץ באופן חסר פרופורציה והופך את כל הניקיון לדיקטטורה סמויה על בני הבית. אז הנה החומרים לנסח תפילה.
כל המסע הזה בתוך הנפש הוא לא כדי לחפור. המפגש עם הכאב הוא לא כדי להרגיש כאב וליהנות מזה, אלא כדי לנסח תפילה. המציאות היא חומר גלם שממנו אלחין בסוף היום את השיר שלי ואעלה אותו למעלה. כי אם מתבוננים תכל'ס על עבודת ה', התפילה היא העניין הבסיסי והמרכזי שניתן לנו. בברכות, מול הסידור, בבית הכנסת, בקידוש, הנפש צריכה את הדיבור והדיבור שלה הוא תפילה. רק צריך לחבר את זה כדי שהדיבור יעלה למעלה. להלחין את זה כדי שזה יהיה אמיתי יותר. אמיתי זה מהלב ופחות ממה שיש בחדשות. אפשר להתפלל שעות על רחמים מפני איראן והטרור, אבל יכול להיות שבשמיים רוצים ממני טקסט אחר. איפה השיר שלך, שואלים למעלה, מה הלחנת היום?
אחד הביטויים הכי מובהקים של חירות הוא היכולת לבקש וגם לקבל את מה שאני רוצה. הנה חופש בסיסי שמונח לנו כל יום בכיס ומה אני עושה עם זה? אם אני מתחיל להרגיש שאני רץ על האותיות כדי לסיים מהר את התפילה, אני משתדל לעצור, לחפש את עצמי באותיות ובמילות הסידור, להאמין שזה נכתב עבורי. אחר כך אני מתפנה לשירו של יום. לא בסידור. אלא מהיום שלי. אם זה לא יוצא אז כנראה שיש סיבה שגם היא נושא לתפילה. הקדוש ברוך הוא כאילו לוחש לנו: עוד מעט נגאלים, והרי לא יכולתי להוציא אתכם ממצרים בלי הצעקה שלכם.
ברור לו לגמרי שם למעלה מה כל אחד מרגיש, אבל עדיין את הטקסט אני צריך להוציא כלפי מעלה, זה העניין. בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן כותב רבי נחמן: "כי עיקר כלי זינו של משיח הוא התפילה… ומי שזכה לחרב הזה, צריך לידע איך ללחום עם החרב שלא יטה אותה לימין או לשמאל ושיהא קולע אל השערה ולא יחטא". תפילה זה חרב, לא סתם מלמולי מילים לא קשורות. כמו שיר וטקסט אמיתי, זה יוצא מבפנים מאוזן, מדויק. המשיח יריח את יראת ה' שלנו. המילים בסידור מריחות את האמונה שלנו בהן. רצית חופש? קדימה תפילה.
רבי נחמן, שחוגג בראש חודש ניסן את היומולדת שלו, אמר על עצמו "אני תפילה". רוב עניינו של צדיק, זה לנסח את התפילה של צאן מרעיתו. יום הולדת הוא היום שהעולם כבר לא היה יכול בלעדיך, הוא היה חסר והושלם עם לידתך. כל כך יפה. הייתי חסר בעולם וכעת באתי. במה בדיוק חסרתי לעולם? בזה שהשיר שלי והתפילה שלי עדיין לא נשמעו. כי בעצם אי אפשר בלעדיי. בשמיים מחכים לשיר היומי שלי. יש חופש לשיר כמעט הכל. בהצלחה, חודש שמח.