"וזו בחינת חנוכה שהיא הארה ראשונה מכל השנה, והיא מרמזת על התחלת חינוך האדם בעבודת ה' יתברך" (ליקוטי הלכות, חנוכה).
החינוך העצמי שלנו בעבודה, הרי הוא תהליך ארוך, בו כל אחת יוצרת ליקוטי אורות ותובנות אשר נאספות לצורות חשיבה הקרובות יותר אל האמת, ומביאות למעשים נכונים וטובים יותר. בתוך התהליך הזה נמצאים ההורים, דמויות מפתח משמעותיות הקיימות בחיינו, הסביבה בה אנו חיים, ו… סיעתא דשמיא.
ישנם עניינים שעל מנת להבינם יהיה עליך לעבור דרך, לחוות קשיים, לברר ולהסיק, ללמוד על בשרך מה נכון מתוך היכרות כואבת עם מה שלא.
ולפעמים זה אחרת. "וישנו שכל שבא לאדם בלא שום הקדמה, אלא על ידי שפע אלוקי, וזה מכונה בשם קדם, בשם פנים" (ליקוטי מוהר"ן כא). אולי מה שנקרא אצלנו "תובנה", "הארה".
המנורה היא הראש
מוסיף וכותב ר' נחמן, כי על מנת להגיע לשפע הזה, שירד עליך תדיר, על מנת לקלוט מבפנים מה באמת קורה סביבך ובעולם בכלל, עליך לטהר את מקדשך האישי – את עצמך. ומעל הכל, עליך להדליק את המנורה שלך על כל שבעת קניה.
"ומנרתא דא רישא" (תיקוני זוהר), המנורה היא הראש. אבל להגיע לבחינת שפע אלוקי הנ"ל, אי אפשר לבוא לזה, אלא שיקדש את פיו וחטמו ועיניו ואוזניו, והן הן מאירין לו שפע אלוקי הנ"ל. היינו, שישמור את עצמו מלהוציא שקר מפיו, ויהיה לו יראת שמים שהוא בחינת חוטם, בבחינת 'והריחו ביראת ה", ויהיה לו אמונת חכמים התלוי באודנין (אוזניים), בבחינת 'שמע דברי חכמים', ויעצים עיניו מראות ברע. כי הן הן המעוררין את השפע האלוקי הנ"ל לבוא".
מי שרוצה קדושה, מי שרוצה להיות עם אור בעיניים – בדיוק בשבילה הגיע החג הזה. עד עכשיו קיבלנו תקציב (ראש השנה), סליחה (יום הכיפורים), שמחה (סוכות) ותורה (שמחת תורה), וחנוכה מעניק את הכוח לפעול בעצמנו. עכשיו תורנו. "אשר קידשנו… וציוונו להדליק". בחג הזה יש את הסיוע לעבודה של טיהור וזיכוך. מי שמתחילה עכשיו עבודה שכזו עולה על גל רוחני של ניסים, של הודאות, של ניצחונות.
ממש רציתי. והתביישתי
"נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". בכוחם של הנרות הללו לגעת ולהאיר גם בחדרי הבטן, באותם מקומות נסתרים אשר איננו יודעים מה בדיוק יושב בהם. אותו אור שמיימי המודלק על ידינו, הוא היכול להביא חופש לאותם המקומות החסומים, האצורים בנו. להדליק ולראותם בלבד. התפילות ינבעו מעצמן אם תשבי שם בחצי השעה הראשונה ותתני לאור להיכנס. הבקשות יגיעו לבד כשתתני לדברים לבוא מבפנים. מאותם חדרי בטן אשר לאט לאט חושף האור.
לפני כמה שנים, כשהדלקנו נרות ליד השער (ברמת גן…) פנינו אל עוברים ושבים שיצטרפו בשמחה. כמה נענו, כמה חייכו והלכו. היה נחמד, אור וסופגניות. כמה חודשים לאחר מכן הלכתי באחד הרחובות הסמוכים ומישהי פנתה אליי ושאלה: "את לא זו מהנרות?". "כן", חייכתי. "אני חייבת להגיד לך שכשהזמנת אותי להצטרף ממש רציתי, אבל כל כך התביישתי. כשהגעתי הביתה החלטתי שלא יכול להיות שאין לי חנוכייה, רצתי לקניון שמול ביתי, קניתי, והדלקתי לי לבד בדירה כל יום עוד נר. ישבתי ליד החנוכייה שלי, והייתי מאושרת".
אור. מה שהוא יכול לעשות…
