א. ירידה
"אין עץ שמתנגד לשלכת. הוא מקבל אותה בטבעיות ובשמחה. אבל כשהנפש שלנו בשלכת – נוצרת אצלנו התנגדות, כי הירידה יוצרת אצלנו תנועת נפש של דחייה, מאבק, פחד שזה לא יגמר לעולם. אם היינו מבינים שירידה היא חלק התפתחותי בתוך הנפש – היא הייתה לוקחת בדיוק את הזמן שהיא צריכה, ולא נסחבת ומתמשכת הרבה מעבר למה שצריך. רוב הגילויים של האדם מתרחשים בזמן ירידה. אדמה שבורה היא אדמה מצמיחה". את הדברים האלה קיבלתי ממורתי בשיעור ימימה, והביטוי "אין עץ שמתנגד לשלכת", המדויק והבהיר כל כך, הפך אצלי למטבע לשוני-נפשי שגור.
עינינו האנושיות מתקשות מאוד לראות מצבים שליליים. מבחינתנו, הירידה היא כמעט בלתי נתפסת, טעות מביכה בהוראות היצרן. אף אחד מאיתנו לא היה חותם על הרצון לחוות ירידה מרצונו החופשי, אנחנו רוצים להרגיש טוב.
אלא שמרוב רצון להרגיש טוב נוצרת אצלנו התנגדות לזמן הירידה, מה שמעצים אותה עוד יותר. כעת, במקום לתת לעצמנו זמן מנוחה, התבוננות, עידוד ותמיכה שחשובים מאוד בזמן הזה, אנחנו מוסיפים עומס על עומס, ונלחמים בעצמנו על שהעזנו ליפול ממדרגתנו. כל האנרגיה שלנו הולכת על ההתנגדות לירידה, וממילא איננו פנויים ללמוד את אותם דברים שהיינו אמורים ללמוד בזמן השקט הזה.
הרבה הרבה יש לנו ללמוד מן הטבע, וגם את הדבר הזה: אין עץ שמתנגד לשלכת, וגם אנחנו לא מתנגדים. וכשהשמש תציץ מבעד לעננים, העץ ואנחנו נזכה לצמיחה חדשה.

ב. המתנה
ובתוך הירידה, יש להמתין. המתנה היא לא שהייה סטטית בתוך המצב שבו אנחנו שרויים כעת. יש בהמתנה תנועה רבה, כמו ריקוד עדין, מצידה האחד של ההמתנה אנחנו מטפלים בכל הרגשות הקשים שעולים, רוכשים תובנות חדשות, ומצידה השני של ההמתנה נמצא המבט קדימה, בתקווה.
כי היסוד של כל פעולת תיקון שאנחנו פועלים במציאות, של כל רצון, של כל המתנה, הוא האמונה והידיעה הברורה שהמצב הזה לא יישאר ככה לנצח. שדברים ישתפרו, שנגיע למקום טוב. זאת אמונה שלפעמים היא פלא בעיניי, אבל היא טבועה בנו עוד מזמן שהעולם כולו הפך להיות עולם של תיקון. יהיה טוב יותר, וזה בטוח, תאמיני. "אשרי המחכה ויגיע ויראה עלות אורֵך".
כשההמתנה נמצאת בכיוון הזה, של רצון לראות את הטוב שבאופק, אז גם אם בתוכה אנחנו מגששים, נתקלים, מקווים ושוב נופלים, יגעים ומנסים למצוא את הדרך ואת הכוחות, אנחנו עדיין יכולים להרגיש בתוכנו נקודה עדינה של חיבור. הרגשה שיש בשביל מה. וכשהחיבור הזה קיים, הירידה וההמתנה לא יוצרות בתוכנו התנגדות. הן לא נראות כתחילתה של מלחמה, אלא סוף סוף מבשרות שלום, משמיעות ישועה.

ג. תקומה
השבת, יעקב חוזר לארץ כנען, והפעם לא בידיים ריקות כמו בזמן שברח מפני עשו. המפגש המחודש עם עשו מבהיל, "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב", ויעקב עושה כל שביכולתו כדי שמשפחתו תישאר בחיים. הוא מוכן להשתחוות שבע פעמים בשביל זה. הוא שם כל אישה בנפרד עם ילדיה, ובסוף, "אחרון אחרון חביב" כדברי רש"י, נמצאים לאה וילדיה ורחל ובנה.
ברגע הזה, כשלאה וילדיה באים להשתחוות לפני עשו, הדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו הוא עיני לאה הרכות שבכתה את נפשה בשביל לא להתחתן "הגדולה לגדול", שרק לא יצא בגורלה להתחתן עם עשו הרשע. וזה הצליח לה, והיא באה מולו במקנה כבד של בנים, שבטי ישראל, זרע יעקב אבינו.
ואפילו שהיא משתחווה, אני לא חושבת שאי פעם קראתי רגע שמצליח לתאר תקומה טוב יותר מאשר הרגע הזה.