חברה טובה שעובדת עם נשים אחרי לידה סיפרה לי שהרבה פעמים היא מגיעה להדריך את האימא על הקשר הראשוני עם התינוק, על ההאכלה ועל תשומת לב לסימנים שאותם התינוק מביע, ולא מעט אימהות טריות שואלות אותה בתסכול: למה זה קשה כל כך, ההיקשרות הזאת, למה זה לא עובד בקלות ובאופן מיידי? הרי אני אימא שלו, זה לא אמור לבוא לי ולו באופן טבעי?
היא עונה להן: מה שאתן חושבות שטבעי ופשוט ומהיר כל כך, עובד ככה רק בסרטים. במציאות, כשאת רוצה למשל לטעת עץ, את יוצאת החוצה אל החוֹם, חופרת בידיים, מתלכלכת, הציפורניים נשברות, יש בוץ סביבך ועל כולך, את צריכה להתאמץ, להכניס את השתיל פנימה, לסחוב צינור השקיה, לתאם זמנים שבהם את מגיעה לבדוק מה מתפתח, לנכש עשבים ולהמתין בסבלנות, שלא תמיד יש לך, עד שהעץ הזה יגדל. ככה נראה מהלך טבעי. המיידיות שמצטלמת יפה היא רק לסרטים. במהלך טבעי יש זמן, מאמץ, זיעה וגם כאב, זה תהליך ואנחנו צריכים ללמוד אותו, אנחנו ממש לא יודעים הכל מראש.
אנחנו נמצאים עכשיו בדיוק בשלב ההיקשרות אל השנה החדשה שנולדה בשבילנו ואנחנו נולדנו מחדש בתוכה. הכל חדש, שום דבר לא מצטלם יפה כרגע, לא מיידי, אנחנו יודעים שיש בפנינו עמל ודרך. מתחילים להתניע ואין לנו מושג מה עומד לקרות. לפעמים יש לנו חרדה קלה ממה שיהיה ומכך שכלום לא ברור ומובטח, אבל ככה נראה מהלך טבעי. מתחילים לצעוד בתוכו, שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, מתרגלים. המהלך הטבעי הוא זה שבעזרת ה' יצמיח לנו פירות.
גשמי ברכה
אני מתהלכת כבר הרבה זמן עם מחשבה שעבודת הנפש צריכה לעבור מלימוד בקיאות ללימוד עיון. כלומר, כשאנחנו רוצים לעבוד על נקודה פחות יציבה שאנחנו מגלים בתוכנו, אנחנו ניגשים אליה הרבה פעמים עם כל התותחים הכבדים, "גורסים חומר", פונים אל כל מה שיוכל לעזור. תחילת השנה היא זמן הסתערות כזה, עם רצון להשיג עוד ועוד ולהיות בקיאים בכל רצוא ובכל שוב שמתרגשים לבוא עלינו. ודווקא ההסתערות הזו, היא זו שלפעמים חוסמת. מרוב רצון לפתוח מרחבים חדשים אנחנו נעשים לחוצים ובהולים להצליח, ומשהו מבפנים נחסם, כי ראינו את התמונה הגדולה ולא עשינו זום־אין למה שבאמת קורה בפנים, לרבדים העמוקים שנמצאים מתחת לכל המשימות שאנחנו רוצים למלא.
התמונה הגדולה לפעמים גדולה עלינו, הסתכלנו על השדה שאנחנו מבקשים להצמיח במבט־על מן הגבעה שנמצאת לידו, אבל לא נכנסנו פנימה אל התלם האחד, אל ההנבטה הירוקה האחת שמקבלת עכשיו מים ומזון ותכף יעלו ממנה עלים ירוקים צעירים מעל לפני הקרקע. במבט על הפרטים הקטנים יש לנו יותר מקום לפעול. לעשות עבודה נפשית בעיון פירושו להעמיק בנקודה האחת מתוך אמון שממנה נלמד על מצב כל השדה, וממילא כשנתרגש עם הצמיחה המקומית, ייפתחו גם שערים רחבים יותר, נראה את השפעת הצמיחה הזו גם בנושאים שכלל לא נגענו בהם כרגע, נצמח גם בחלקים אחרים ומרוחקים של שדות הנפש. הכל מושפע מן הגומה האחת שבה יצאנו לטפל כרגע. היא עולם ומלואו. אלוקים נמצא בגומה הזו, אלוקים נמצא בהווה. אמנם, אי אפשר לנתק את החוט השוזר את מהלך חיינו, אבל לעתים מרוב עיסוק וראייה מגבוה, ממרחק, מהעבר או מהעתיד, אנחנו שוכחים שאלוקים נמצא איתנו ממש כאן ועכשיו, ממש בהרגשה המתרגשת עלינו עכשיו. אלוקים איתנו בכל מה שאנו זקוקים לו כרגע, מצמיח את ההנבטה הירוקה האחת, עוזר לנו להעמיק בעיון על מה שנמצא לפנינו ברגע הזה, בהווה. ומשם הברכה נמשכת.
ואומר אדמו"ר הריי"צ על הביטוי "גשמי ברכה", כי כשם שהגשם מועיל רק אם הוא יורד על שדה חרוש וזרוע, כך הוא גם בעניין הברכה שבאה על האדם, שצריך להיות מצד מקבל הברכה חרישה וזריעה, ואפילו זריעה קטנה, אז הברכה יכולה להמשיך עליה הצלחה גדולה ומופלגת.
רק לזרוע את התלם האחד, השתיל האחד, לרדת אל פני הקרקע בתנועה הטבעית ביותר, להתמקד, לנשום עמוק ולהפחית את היומרה לתקן ולהצמיח את כל השדה בבת אחת. כל דבר בעתו, בזמנו, ככה נראה מהלך טבעי. וכשאנו שלמים עם עצמנו שעשינו ונעשה כל שביכולתנו, כעת נותר רק לפרוש ידיים אל הגשם, אל הברכה.
