פוסט-טראומה

תקופה ארוכה לאחר שעברתי הפלה, הרגשתי שאני "סוחבת" איתי איזה סוג של פוסט-טראומה. כשהעמקתי בהלך המחשבה שליווה אותי בתקופה הזו, הבנתי שבעצם כל הזמן אני מייצרת עוד ועוד הפלות בתחומים רבים בחיי. למשל, מבלי משים החלו להתגנב בתוכי ספקות בנוגע ללימודים שהתחלתי לא מכבר – אולי גם עליהם חל "חוק ההפלה"? אמנם משהו התחיל, אבל אולי הוא אינו מצליח מספיק כפי המצופה וצריך להיפסק?! גם בתהליך ההרשמה של בני לישיבה תיכונית כרסמו הספקות – אמנם רשמנו אותו לאיזו ישיבה אבל משום מה ליוותה התחושה שבטח בשנה הבאה הוא יצטרך לחפש לעצמו מקום אחר. כך גם קרה לי כשחברה יקרה, בת 38, סיפרה על קשר מיוחד שהחל להירקם בינה לבין איזה בחור. כמה תפילות התפללתי על זיווגה! אבל משום מה המחשבות שסבבו אותי בעניינם היו מלאות פחד, ייאוש וספקות: אולי זה לא 'זה', אולי הוא 'עובד' עליה, אולי הם יתחתנו אך לבסוף ייאלצו לפרק את החבילה… אולי גם אצלם חל "חוק ההפלה"?!

ניסיתי לחשוב – מהיכן צצו בתוכי מחשבות מחלישות שכאלה? למה איני נותנת צ'אנס לדברים טובים שהתחילו? מהיכן באים כל הספקות? למה איני רואה את הנס שמתרחש מול העיניים? והרי התפללתי לנס כזה! הבנתי שמבלי משים נכנס לתוכי איזה נחש המבקש לחולל עוד ועוד הפלות בכל מקום שבו חיים חדשים מתחילים לנבוט. הבנתי – הוא עמלק, הוא היצר הרע, הוא מלאך המוות.

הפיל פור

כשהתבוננתי במגילת אסתר, ראיתי את מוטיב ההפלה חוזר פעמים רבות. כל מגמתו של המן, מזרע עמלק, הייתה הפלה. המן מבקש להמיט מפלה על זרע מרדכי ועושה זאת באמצעות הפלת פור. המן רואה את החיות האלוקית של עם הבא לבשר אלוקות בעולם, ורוצה להשמידו, להפסיקו, לגדעו. המן אינו יכול לסבול את מי שאינו רוצה הפלה, את מי שאינו כורע ואינו משתחווה, את מי שמחובר למציאות חיים של נצח ואינו מתכופף מכל רוח מצויה, את מי שמחזיק חזק באמונתו ואינו נופל.

כבר עמלק במלחמתו הראשונה בנו, מבקש להפילנו, ומוצא את נקודת התורפה שבנו – "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים". עמלק נלחם דווקא במי שכבר חלש, נחשל ונופל. עמלק נלחם בנו ברפידים, במקום שבו רפו ידינו. עמלק יודע שהמקום הנפול הוא נקודת התורפה שממנה תחל המפלה המוחלטת.

חז"ל דורשים "אשר קרך בדרך" לשון קרי וטומאה, כאשר פוטנציאל החיים יוצא לבטלה, ואין המשך לחיותו. זו בדיוק ההפלה שמבקש עמלק לעשות בכל פוטנציאל של חיים.

נפול תיפול

כאשר מתחילה מפלתו של המן ומתהפכים היוצרות, אחשורוש מצווה את המן לעשות למרדכי את כל מה שהציע לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, ומוסיף ואומר – "אל תפל דבר מכל אשר דיברת"! אחשוורוש מזהה את רצונו העמוק של המן להפיל עוד ועוד נפלים בדרך, ולכן מזהירו לא לעשות כן.

כאשר המן חוזר לביתו אבל וחפוי ראש, אוהביו וזרש אשתו חוזים את עתידו העגום – "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו". הם רואים כיצד המפלה שתכנן המן למרדכי תהפוך להיות מפלתו שלו עצמו. ממש כפי שנאמר במצוות מעקה – "כי יפול הנופל", ומפרש רש"י – שראוי זה ליפול.

במשתה השני, כאשר המן מבין שקיצו קרב, הוא מנסה לשנות את גורלו, נופל על מיטתה של אסתר ומתחנן בפניה. גם אסתר בהמשך, נוקטת באסטרטגיה של המן, נופלת לפני רגליו אחשורוש, בוכה ומתחננת לבטל את גזירת המן, ואכן הגזירה מתבטלת והכל מתהפך – "כי נפל פחד היהודים עליהם", "כי נפל פחדם על כל העמים", "כי נפל פחד מרדכי"… המפלה שתכנן המן לעשות ביהודים הופכת להיות מפלתו שלו, ומתוכה מתרוממת תקומתם של ישראל.

פסוקו של הנחש

כיצד נוכל להתמודד עם סכנת הנפילה? כיצד נציל עצמנו מן הבורות שכורה לנו עמלק בדרכנו? כיצד נוכל להילחם בעמלק המזנב בנו את כל הנחשלים ומבקש להפילנו על כל צעד ושעל?!

רבי נחמן מרחיב ומעמיק בעניין הקשר שבין עמלק לנפילה ודורש: "שבע יפול צדיק וקם"  – סופי תיבות עמלק (ליקוטי מוהר"ן תניינא כ). עמלק זורע בדרכנו אבני נגף המפילות אותנו פעם אחר פעם, אולם הצדיק – בכוחו לקום מן הנפילות, וכל זאת "על ידי אמונה". [יש להעיר כי הניצחון השלם על עמלק מתואר אצל רבי נחמן כהשלמת תהליך לידת חיים לעולם: "מּוּבָא בְּ"עֵץ חַיִּים" (שַׁעַר ל"ה פֶּרֶק ג) כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ צִירִים וּדְלָתוֹת לַבַּיִת כָּךְ יֵשׁ צִירִים וּדְלָתוֹת לָאִשָּׁה וּמֵהַשְּׁתֵּי דַּלְתִין נַעֲשֶׂה צוּרַת ם סְתוּמָה, שֶׁשָּׁם נוֹצָר הַוָּלָד… וְצָרִיךְ לַחֲתֹךְ הַ-ם לִשְׁנֵי דַּלְתִין, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד וְזֶהוּ: "וַיְשַׁסֵּף" חֲתָכוֹ לְאַרְבַּע שֶׁחָתַךְ הַמֵּ"ם לִשְׁנֵי דַּלְתִין" (ליקוטי מוהר"ן קלה)]. 

מלחמת משה בעמלק נערכת באמצעות ידיו של משה המורמות כלפי מעלה – "ויהי ידיו אמונה" – ידיים המבטאות את האמונה היוקדת בליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמים. אמונה בכך שהניצחון, ואף המפלה, הם מה' יתברך. לכן – "אם היו משעבדים לבם – היו מתגברין, ואם לאו – היו נופלים". רבי נחמן ממשיך רעיון זה ומלמד ש"כל הנפילות באין מחמת קלקול האמונה" (ליקוטי מוהר"ן קח). לכן יש להסביר שהאמונה היא דרך הלחימה בעמלק המבקש להפילנו – אמונה שיש מנהיג לבירה, אמונה בכך שהמציאות, גם זו הנראית לנו מקרית, היא כולה מכוונת ומושגחת. האמונה שהמציאות, גם זו הטבעית, היא כולה נס.    

אנו מוצאים שהאות נו"ן היא האות של הנפילה. אות זו נופלת בפעלי פה"נ, וכן במזמור "תהילה לדוד" המיוסד על אותיות האל"ף-בי"ת. לכאורה יש כאן נפילה מוחלטת – "נפלה לא תוסיף קום", אך האות סמ"ך, שבאה אחרי האות הנפולה, מלמדת שאין נפילה נצחית. האות סמ"ך היא הסומכת את הנו"ן הנופלת, כפי שנאמר שם – "סומך ה' לכל הנופלים". אפשר להסביר, שהיכולת לחבר את הנפילה לסמ"ך ולהתבונן על המציאות כולה כ'נס', היא המאפשרת לעצור את הנפילה, לסמוך אותה, לקום, להרים את הראש, להישיר מבט, להניף את הדגל.

היכולת לראות את החיות האלוקית שבמציאות, לראות כיצד כל המציאות כולה היא נס, היא המלחמה בעמלק. "ויקרא שמו ה' ניסי, כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". המלחמה בעמלק היא היכולת לאחוז באמונה ובוודאות שאין מציאות נפולה, מקרית ומנותקת. הכל מקושר ומחובר מתחילה ועד סוף. המלחמה בעמלק היא היכולת למתוח קו אחד ישר, רצוף וארוך, של תקווה, מהמציאות החלקית והמועטה שאנו אוחזים בה כאן, מהמציאות שאך זה החלה ונבטה, אל הנצח. לראות את החיים האלוקיים המקיימים אותה ללא הפסק, להיאחז בהם ולא ליפול. "לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ, וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח".

באופן מופלא ראיתי בפרק שירה, שפסוק זה – "סומך ה' לכל הנופלים" – הוא הפסוק שאומר הנפול והמפיל הראשון, הוא הנחש! 

ליפול אל זרועותיו המושטות

עוד אפשר להוסיף ולומר, שגם בעת הנפילה, היכולת "ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן", כמילותיו של אביתר בנאי, היכולת "לסמוך עליו" גם בעת הנפילה, שהרי הוא הסומך לכל הנופלים, היא גילוי אמונה גבוה עוד יותר. גילוי של אמונה בכך שגם בתוך הנפילה טמונה הקימה, כדברי ה'שם משמואל' (נח תרע"ד):

האות נ' רומזת על נפילה. דכתיב 'נפלה לא תוסיף קום' אך אין נפילת ישראל בהחלט ח"ו אלא נטמנה ומכוסה בה ישועה עתידה ביתר שאת. וזה שאמר הכתוב 'אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי', ולא נאמר כי אחרי נפלתי קמתי, כי הקימה איננה דבר נפרד לגמרי מהנפילה אלא שבהנפילה עצמה טמון ומכוסה בה הקימה… והמשכיל על דבר יריח תיכף בנפילה את הקימה העתידה, וזה שאמרו ז"ל בש"ס מגילה 'אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה'… כי הנפילה בעצמה הוא קימה… 

כך בדיוק נהגה אסתר בבואה לפני המלך שלא כדת. היא עשתה מהלך של התאבדות, שהרי לא נקראה למלך, אך באופן נסי "נפילתה" הסתיימה בנחיתה רכה ונעימה בתוך ידיו המושטות של אב הרחמן, כשאחשורוש הושיט לה את ראש השרביט.

ובשולי הדברים

כמעט וגנזתי את הקובץ לעיל, כי שוב המן-עמלק ביקש לעשות בי הפלה. הרי הדברים עדיין אינם סגורים עד הסוף, מהוקצעים ושלמים. המלחמה בתוכי ניטשה, והפעם התגברתי, וידיי אמונה. החלטתי בכל זאת לתת כוח גם לנבט החיים הזה, שעוד טרם הגיע לשיא פריחתו. מי ייתן וייטע במי מן הקוראים כמה זרעים של אמונה ותקווה. הרי כיסא שלם יהיה רק כשיימחה עמלק לנצח.