איך יתכן שמשא הכבד לשני אנשים, יהיה קל לאיש אחד? איך משא הכבד לשישים ריבוא עם ישראל, יהיה קל ליחיד?

אבל כך היה, אומרים חז"ל, כשעמדו ישראל לפני הר סיני. כששמעו את קול ה' המדבר אליהם, אמרו: "למה נמות", אם נוסיף עוד לשמוע את קול ה', נמות. עבור עם ישראל קול ה' הוא משא כבד הגורם להרגשת מוות. אבל משה רבינו, עבורו קול ה' הוא ביטוי של חיים, הוא זה המחייה אותו. לכן, אומר המדרש, ה' קורא רק למשה: "ויקרא אל משה", ורש"י מדגיש שקריאה זו לשון חיבה. ה' משמיע את קולו בחיבה רק למי שבשבילו קול ה' הוא חדווה של חיים.

המדרש מעלה פה שאלה אמיתית: מתי קול ה' הופך עבורנו להיות כבד, גורם לנו מתח וכיווץ, וממית משהו בתוכנו. ומתי קול ה' יכול להחיות אותנו.

כשאומרים ישראל נעשה ונשמע, הם רוצים לשמוע את קול ה', אבל בפועל כשזה קורה, הם נרתעים, מפחדים, זה כבד עליהם. יש כאן תחושה מוכרת של רצון לשמוע את דבר ה', לקבל הנחיה, לימוד, הדרכה, אבל בפועל בזמן אמת, לפעמים אדם מרגיש צורך לסגת, לזוז אחורה. בעצם לא, בעצם זה מרגיש גדול מדי…

משה רבינו היה עוסק כל ימיו להקל מעל העם את כובד המשא. ר' נחמן אומר שבזה התבטאה מנהיגותו, רחמנותו כמנהיג. כשמשה רבינו היה יושב לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב, הוא הרגיש שהעם בא אליו לא רק כדי לקבל פסק הלכה, אלא בא כי כבד לו. כל אחד שהגיע הביא איתו סיפור חיים, צרה שמכבידה עליו, עומס שישב על כתפיו. בעצם העם בא לבקש עזרה ממשה לשאת את המשא הכבד הזה. ומשה רבינו אכן נענה לבקשה. הוא הביא לכל אחד את קול ה' בצורה כזו שלא תכביד עליו. שירגיש שלהיפך, המשא הוקל מעליו. ולא, שנוסף לצרה שגם ככה מכבידה, נוסף גם קול ה' שהופך את הכל לעוד יותר כבד. למשה רבינו הייתה יכולת לעשות את הכל קל יותר.

מנין הייתה למשה היכולת להקל את כובד המשא? אולי נוכל לחזור לזמן בניית המשכן. כשסיימו להכין את המשכן לחלקיו השונים, לא היו יכולים להקימו, והמשכן נשאר מונח כאוסף פריטים שונים שאינם עולים לאחדות אחת. באו בני ישראל למשה וביקשו עזרה, ורש"י מתאר איך משה חשש שלא יוכל להקים את המשכן מכובד הקרשים. אלא שאז אמר לו ה': "עסוק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו". משה רבינו הבין שהוא רק עוסק, הוא לא המקים, לא עליו מוטל הכובד, לא על כתפיו מוטל לשאת את כבדות החיים, הוא רק עוסק. הוא לא הבונה, הוא רק מתעסק בבניית החיים. הוא לא המרים, הוא רק מתעסק בלהרים את החיים גבוה יותר, והשאר כבר יגיע בעזרתו יתברך.

משה המתעסק, בלי שום יומרה מכבידה, הולך ונעשה קטן מרגע לרגע, כאותה "אלף זעירא". ככל שהוא רק מתעסק, הוא נעשה קטן יותר, עניו יותר, בטל יותר. וככל שהוא זעיר יותר, הוא זוכה שקולו של ה' יהיה מכוון דווקא אליו. "ויקרא אל משה".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן