יונה הנביא, כשנפשו עגומה עליו, מרגיש נעטף, כביכול נפשו עוטפת את נפשו. מתוך צערו, הוא מתעטף אל תוך עצמו, עטוף במעי הדגה, ונושא תפילה נעטפת. "עַד הֵיכָן אָדָם חַיָּב לַעֲמֹד בַּתְּפִלָּה עַד שֶׁיַּעֲטֹף", תחושתו העמוקה של יונה מבוארת אצל חז"ל כתחושת שיא של תפילה, "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף".
וכשהקב"ה מלמד את משה רבינו סדר י"ג מידות של רחמים, גם הוא נתעטף. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה."
כשהקב"ה מלמד אותנו איך להתפלל מתוך רחמים, לפתיחת שערי רחמים, אזי הוא בעצמו מתעטף, כביכול הוא שליח הציבור המתפלל עבורנו. ואזי מתמזגת תפילתו בתפילתנו, תפילה העטופה בתפילה.
ובמה נתעטף הקב"ה? אומרים חז"ל שבעת בריאת העולם התעטף רבונו של עולם בטלית של אור הגנוז, ובאור הזה הוא מתעטף בתפילתו. כי יש בעולם אור, שהוא גנוז מאיתנו, שרק ברגעי חסד אפשר להרגיש אותו. אור הגנוז לצדיקים, שמור לאותם רגעי פלא של חיבור לנקודת הצדיק שבתוכנו, שהיא הנשמה הטהורה. וכשזוכה אדם לרגעי חסד כאלו, הוא יכול להרגיש איך משהו מהאור הזה עוטף אותו, ותפילה זכה בוקעת, תפילה הנובעת מתוך עיטוף של אור.
תפילה המתמזגת עם הרגשה גדולה שעוטפת את האדם כעובר ברחם אימו, העטוף בכל ישותו, מתמזג עם מה שסביבו, ומתוך כך, ללא מאמץ, ממילא הוא גדל. כך תפילה יכולה לגדול ממילא, בלי מאמץ, אלא כהתמזגות, כדבקות, כצומחת מתוך נפש עטופה.
"דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ", תפילה המתחוללת מעצמה, כביכול יש מה שמפלל אותנו. לא האדם הוא הפעיל, האדם שרוי בדממה, ואילו התפילה מתחוללת מאליה, ועוטפת אותו.
אלא שעל האור הזה, שיכול לעטוף אותנו כטלית, אי אפשר לדבר בקול, אי אפשר לומר אותו כדבר המובן מאליו, "אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ". כי על האור הזה אפשר רק ללחוש. חז"ל מלמדים שלחשו זאת אחד לשני, לימדו אחד את השני בלחישה, על אותו האור.
ואומר רבי צדוק הכהן מלובלין שהלחישה היא ביטוי לכך שיש פה עבודה פנימית, שאם אדם זוכה להרגיש אותה באמת מבפנים, אזי י"ג מידות של רחמים יכולות לעטוף אותו ולחולל משהו בתוכו.
שנזכה להרגיש איך רחמיו של ה' עוטפים אותנו לשנה ברוכה, לשנה העוטפת אותנו ברחמים.
