"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת ה׳״ (הושע)
ההתארגנות לשבת מתנהלת במעין נוהג קבוע. בדיקה שהמיחם כבר רותח, כיוון שעון השבת של המזגן, גיהוץ החולצה הלבנה וחוזר חלילה. מרוץ שמסתיים רק בהדלקת הנרות, כשאת מרגישה איך לאות קלה מרשה לעצמה להראות את אותותיה. אבל באחת השבתות, בשעה שהלאות הזו עשתה אלי את דרכה המוכרת, הרגשתי דחף לא מוכר להזדרז לבית הכנסת, כאילו שקול פנימי קורא לי כבר לצאת. במקום להיכנס ישירות לעזרת הנשים המשכתי ללכת, עוקבת אחר אותו קול פנימי, היישר אל עבר החצר הגדולה של בית הכנסת, המשקיפה אל הים הגדול והכחול.
מצאתי את עצמי עוצרת, מביטה בבריאה שפרושה לפני ומוקסמת. האזנתי לאוושת הרוח הדקה של חודשי הקיץ, להמהומים ולקריאות ההתפעלות של המתפללים בעזרת הגברים מאמרות השפר שאמר הרב בדרשת ערב השבת. יכולתי לשמוע מהבית הסמוך אם גוערת בילדיה הקטנים שלא לטעום מהיין לפני שאבא מגיע, אפילו את חלות השבת המהבילות שלהם כמעט והצלחתי להריח. פשוט עמדתי שם, ברגע לא מוכר של בהירות חושים מוחלטת, נושמת את כל הטוב הזה פנימה.
מספרים על רבי אלימלך מליז׳ענסק, שעוד ביום שישי, שעות לפני כניסת שבת המלכה, הוא היה יושב וממתין לשבת, אוטם אזניו מפני ששמע את שאון קדושתה הקרב ובא. ואילו אני, הקטנה, זו שבכל שבוע ממתינה וסופרת את יום ראשון בשבת קודש, ויום שני בשבת, וכן הלאה, אף פעם לא עמדתי ונתתי לה להיכנס.
אבל ביום ההוא, הרגשתי את שבת נמסכת בכל האברים, זורמת בין העורקים, ממיסה חומות בלב, וברגעים העדינים האלו שבהם הרגשתי איך היד החמה של הבורא הטוב מלמעלה מעניקה לי רגע של חסד, ידעתי שרגעים כאלו צריך לנצור. בעולם של רדיפה מתמדת אחרי המחשבה הפורחת והמתפזרת בחוסר החשק ובעייפות, זכיתי מן ההפקר באור האורות ועוד מעט אפרד בעל כורחי מהנשמה היתרה, ואנחת לארץ בגעגוע עמוק לרגע הדק שבדקים בו ידעתי את קרבת אלוקים.
◆
שוחחתי פעם עם מעגל של אנשים שחזרו מאומן וסיפרו שהם 'חזרו באורות', חלקם לא יכלו לשמוע צעקות, חלקם התהלכו כאילו הם נמצאים על אי של שלווה. היה קשה להם להרחיב אבל הם הסבירו שהתחושה היא שהסירו להם ענן שהעיב על המחשבה או על הנפש, ופתאום הכל פתוח, הכל ברור. אחרי מספר חודשים שוב נפגשנו. הם עדיין התרפקו על הזיכרונות אבל המראה שלהם השתנה, ההילות התעמעמו והם נראו רגילים כל כך, כאילו לא קרה דבר.
ניסיתי להבין. אם אור סופו לכבות, לשם מה צריך אורות?
אבא אהוב, לשם מה נתת לי לעוף גבוה בתפילה, אם סופה היא נחיתה כואבת בחזרה אל האדמה?
מצאתי אצל רבי נחמן הסבר מתוק ומנחם. 'אורות' הם כמו מבט חטוף אל האור בקצה המנהרה, הצצה אל הפרס הגדול, טעימה קטנה ממה שמחכה לך אחרי העבודה העצמית שתעשי בדרך הארוכה והמטלטלת. ברגעים הכי קשים, אלו שבהם את מרגישה שהמסע מתארך כל כך והדרך חשוכה במיוחד, את צריכה להיזכר ברגע שבו נגלה אלייך האור. כמו תמרור מנחה, הוא שיזכיר לך למה כדאי היה לצאת לדרך.
◆
בכל פעם שאני מתפללת ומרגישה איך המחשבה והלב רחוקים ממני, מסרבים לשתף איתי פעולה, אני מעלה ניצוצות קטנים מהשקיק שבו אפסנתי את האור של קבלת השבת ההיא. תזכורת שעל אף שהדרך מתארכת, על אף שנדמה שמפרידים בינינו עכשיו חומות, פעם אחת זכיתי לגעת בדבר, ואם אעבוד ואדרוש את קרבתו מספיק, עוד אגיע לשם שוב. וכשאגיע, לא תהיה זו נגיעה יחידנית או קרן קטנה. יהיה זה אור גדול ופרטי שלי. והוא ממתין לי בסבלנות עד שאגיע לקצה המנהרה.

[email protected]