פרפקציוניזם זו תכונה מופלאה לפעמים. היא גורמת לזה שאת חדה, חדורת מטרה, לא רק יודעת לאיפה את חותרת, אלא גם עושה את המיטב שזה יצליח. מצד שני, אליה וקוץ בה. זו גם תכונה הרסנית, כי כשלא יודעים מה בדיוק אמורים לעשות, כשהתעקשת ועשית אבל לא הצליח, או סתם כשמופתעים ולא מצליחים לשלוט בסיטואציה, נכנסים ללופ בלתי נגמר של האשמה עצמית ונסיון כושל להבין מה אני אמורה לעשות עכשיו.
בְּקָרוֹב יִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם, גַּם בֵּיתֵנוּ יוּאַר מִן הַסְּתָם
אחרי חודשים של שמים סגורים, גבולות חסומים וגעגוע, פלוס יממה של נסיעות – הגעתי לפנות בוקר לאומן. שלג יורד, קור שנותן פייט לקור הירושלמי ומסכה נגד קורונה שמתגלה כנהדרת בחימום אזור האף. מהחלון של החדר במלון רואים את הציון. לא תופסת שזה עד כדי כך קרוב. באף אחד מהביקורים הקודמים לא הייתי קרובה אליו עד כדי כך. מכירות את הבלוגריות החביבות שמצלמות את מגדל אייפל מהמרפסת הפרחונית כאילו היו אמילי בפריז? ככה בדיוק זה מרגיש. פחות פוטוגני אולי, אבל מרגש עשרות אלפי מונים.
זה היה מפגש כל כך מתוק. אף פעם לא מובן מאליו שהצלחת להגיע, בטח לא השנה, ובמפגש כזה מילים לא באמת משחקות תפקיד. אבל אחרי רגע ארוך של נחת, היא צצה. הפרפקציוניסטית. קלטה שמסביב כולן נראות מחוברות מאוד למקום, לעצמן, לרשימת הבקשות ודרסה את האושר. ״איך זה שכולם יודעים על מה להתפלל חוץ ממך? איך זה שעוד לא למדת משהו כמו שצריך? זוכרת את הלימוד של טיסות קודמות? ועכשיו איפה כל השפע התורני הזה, הא?״ שאלתי את עצמי ופתאום הרגשתי קטנה מאוד ומבוהלת.
עשרות שמות קיבלתי כדי שאזכיר אותם בציון, כולם ידעו מה הם רוצים. ואני, אנה אני באה ולהיכן הולכת. מאוחר בלילה, כשהשעות שנשארו לנו בציון כבר נספרו על כף היד והלחץ התחיל לעלות, פרקתי את הלב לאחותי הנבונה שעשתה איתי את המסע, והיא החזירה אותי לנקודת הפתיחה – ״את פה ותשמחי בזה, וזה מספיק״.
וְהָיוּ לוֹ כָּל הַמַּאֲכָלִים וְכָל הַמַּשְׁקָאוֹת וְכָל הַמַּלְבּוּשִׁים
באחת המעשיות הכי משגעות של רבי נחמן, ״מעשה מחכם ותם״, מסופר על שניים – אחד גאון, מכיר את כל החוכמעס של כל המדינות, גם רופא, גם אמן מחונן, גם יודע שפות. משהו. בחור להביא לאמא. השני – תם. מה זה תם, אין כאלה. אשתו והוא חולקים פֶּעלְץ, מעיל חורפי אחד. ואוכלים מאכל מסוג אחד. לחם ודי. והוא, התם הזה, לובש את המעיל ופעם אחת מדמיין שזה מעיל ופעם זו חליפה. והמאכל הבודד פעם נדמה בעינו לבשר ופעם למרק – וְהָיָה אוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ: ״אִשְׁתִּי, תֵּן לִי לֶאֱכֹל!״ וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ חֲתִיכַת לֶחֶם וְאָכַל. אַחַר-כָּךְ הָיָה אוֹמֵר: ״תֵּן לִי הָרֹטֶב עִם קִטְנִית!״ וְהָיְתָה חוֹתֶכֶת לוֹ עוֹד חֲתִיכַת לֶחֶם וְאָכַל. וְהוּא הָיָה מִתְעַנֵּג מְאֹד מִזֶּה וְשִׁבַּח מְאֹד אֶת אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל, וּבֶאֱמֶת טַעַם כָּל מַאֲכָל וּמַאֲכָל שֶׁהָיָה רוֹצֶה מֵחֲמַת תְּמִימוּתוֹ וְשִׂמְחָתוֹ הַגְּדוֹלָה. וְהָיָה רַק מָלֵא שִׂמְחָה תָּמִיד. כמה תמימות. כמה שמחה.
החכם והתם גדלו יחד, אז למרות ההבדלים הם היו חברים טובים מאוד. פעם אחת כשהתם, הכאילו טמבל, והחכם שלנו, העצוב ומלא הייסורים שדברים לא עובדים בדיוק כמו שהוא קיווה, משוחחים, הם תוהים אם יכול להיות מצב שבו האחד יבוא לדרגה של השני. ״שומע?״ אומר החכם, ״אני יכול להפוך לתם גדול כמוך. אבל אתה, נשמה, שאתה תהיה חכם גדול כמוני, אפילו אם תרצה מאוד, זה בלתי אפשרי.״ ומה אתם יודעים, התם הופך להיות נגיד עשיר וחשוב בממלכה, והחכם, שמנסה ללכת בכל העולם ולהוכיח שהוא צודק, הופך לעני מרוד, ועדיין לא מוכן להכיר שהחכמה שלו לא מנהלת את העולם. הוא לא יודע הכל.
איך אמר לו התם כשהוא רואה אותו – ״עֲדַיִן אַתָּה אוֹחֵז בַּחָכְמוֹת שֶׁלְּךָ? אַתָּה אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה יָכוֹל לָבוֹא עַל שֶׁלִּי בְּקַל, וַאֲנִי לֹא אוּכַל לָבוֹא עַל שֶׁלְּךָ; רְאֵה תְּמִימוּתִי לְמַה שֶּׁהֵבִיא אוֹתִי, לִגְדֻלָּה כָּזוֹ, וְאֶל מָה חָכְמָתְךָ הֵבִיאָה אוֹתְךָ? שֶׁאֲנִי כְּבָר בָּאתִי עַל שֶׁלְּךָ, וְאַתָּה עֲדַיִן לֹא בָּאתָ עַל תְּמִימוּת שֶׁלִּי״. התם יכול להפוך חכם. אבל שיהיה להפך? זה כבר קשה מאוד מאוד.
שֶׁעִקַּר הַשְּׁלֵמוּת הוּא רַק תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת
הפרקפציוניזם אינו בעייתי בגלל שהוא שואף לשלמות, הוא בעייתי כי במרכז שלו מונחת ההנחה שאני שולטת בהכל. אם אני אתפלל ואעשה ואבקש בדיוק במילים הנכונות – יגיעו החתן, הפרנסה, העבודה המדויקת. התינוק. הקריירה. העוקבים. אבל זה לא ככה.
לפני ההגעה לאומן, עצרנו לביקור והתרפקות אצל הבעש״ט הקדוש. בין כל הספרים שהיו מונחים שם, מצאתי במפתיע עותק של אגרות הקודש, וניצלתי את הרגע לבקש מהרבי מליובאוויטש ברכה. ״את הכל עשה יפה בעתו ובזמנו״ הוא כתב בתשובה שנפתחה, והדגיש: ״שיש לשים לב לשתי הדקויות – ׳עשה׳ יפה, ו׳בעתו׳״.
פעם, כשחברה יקרה שחששה שאולי היא לא עושה מספיק, או לא עושה נכון, הגיעה אל אבא שלי לבקש ברכה למציאת האיש שלה, שמעתי אותו אומר: ״יש הרבה שהתחתנו גם בלי שעשו השתדלות כמוך״. ובמילים אחרות, השתדלות חשובה, תפילה חשובה ונצרכת, אבל התוצאה היפה והזמן שבה היא תגיע – זה כבר בידיים שלו. לא הכל זה אנחנו. ועצם המחשבה שכן, היא שמכניסה לעצבות, לדיכאון, לבאסה. היא זו שעושה בעיות.
אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַכּל אֶפְשָׁר
המילים הקדושות ״אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי״, משובצות באחד השירים הכי יפים של חנן בן ארי. במקור, הן מובאות בשם רבי אלעזר בן דורדיא. תמיד לקחתי אותן במשמעות של העבודה שמוטלת עלינו – ״לא עליך המלאכה לגמור, אבל את ממש לא בת חורין ליבטל ממנה״. ופתאום האירה בי המחשבה שלא רק השתדלות תלויה בנו, אלא גם נקודת המבט. הטור הזה נכתב לפני שבועיים, אי שם אחרי חצות הלילה, בעזרת הנשים של רבי נחמן מברסלב. אחרי שחשבתי שאין לי מילים לומר, כשהרגשתי שאין בי תובנות. וכל מה שהצליח לשחרר אותי מהתסכול של הרגע, היו אותן שש מילים – ״את פה. ותשמחי בזה. וזה מספיק״.
לפעמים גם לא לדעת בדיוק מה לבקש או לעשות, זו עשיה – להסכים לשחרר קצת מהכבלים שעוצרים אותך. ואולי היא לא קלה במיוחד, כי היא מחייבת לזרוק את החכמה וההרגלים ואת כל התוכניות שטווינו, ולהכנס לנעליים של ה׳תם׳, אבל היא פעולה שוודאי מוצלחת יותר מכל החוכמות. הקדוש ברוך הוא מייעד לנו הרבה דברים מתוקים, לפעמים זה רק אנחנו והשכל והחוכמעס שלנו, שמפריעים לו לעשות את שלו.
לע״נ סבי, מורי וחברי, יהודה בן רבקה רגינה ואריה לייב, שהקפיד לקרא כל טור עד שנלב״ע בד׳ בטבת תשע״ח.
