יש לנו מכר יקר, חילוני ושמאלני, שמדי פעם אנחנו מזמינים הביתה לערב דיונים מרתק.
לאחרונה זכינו שבא אלינו. הפעם התחשק לי קונספט מיוחד: ביקשתי מראש שכל צד יכין שאלות לצד השני, וישתדל לשאול ולהקשיב בלי לענות מיד מה הוא חושב.
אחד הנושאים שעלו מצִדו היה כמה מותר לערער אחר הנחות היסוד של היהדות. הפרדנו בין שאילת שאלות (רצוי ביותר) לערעור על המסקנות ההלכתיות של חכמים – משלב מסוים מקבלים את פסיקתם ולא משנים אותה. הוא שאל למה, וכמו סוגיות נוספות שעלו – גם זו המשיכה ללוות אותי, לגרום לי לחפש דרכים להסביר לי ולו, ולחדד את מחשבתי.
הגעתי למסקנה די פשוטה: מכיוון שאנשי כנסת הגדולה קיבלו את התורה מנביאים, והם מזקנים, וזקנים מיהושע, ויהושע ממשה, ומשה מסיני – הגיוני שככל שעולים בדורות הדיוק לדבר ה' גדול יותר, ולכן יהיה לא הגיוני מצדנו לחלוק על פסיקותיהם.
כמו, להבדיל, ששורד שואה יודע בדיוק מה היה בה, מחווייתו המצמיתה; הדור השני חי בעוצמה את הוריו שעברו אותה, אך לא עבר בעצמו; הדור השלישי שמע על מוראותיה מגוף ראשון אך לא גדל בּצִלה; הדור הרביעי כבר לא תמיד מכיר אישית את השורדים…
"אנחנו הולכים ומתרחקים ממתן תורה", אמרתי לאלחנן כשדיברנו על הנושא בליל שבת, וכשהוצאתי את המילים מפי הן נשמעו לי עצובות מאוד. האומנם? אנחנו כל הזמן הולכים ומתרחקים? אז מה הקטע, למה אנחנו פה עדיין מנסים להמשיך לתקן?
האמת היא שאני גם לא ממש מרגישה שזה נכון. אני רואה מול העיניים איך הדורות דווקא מתקדמים והולכים בנושאים של הקשבה לפנימיות, של רגישות גבוהה יותר, של עבודת נפש… עם כל החושך שבערבוביה – האור פורץ ומתגלה בבירור ואין לי ספק שהעולם הולך ומיתקן.
ופתאום זה נעשה בהיר: אנחנו עומדים על מעגל. ב'קודקוד' העליון שלו קיבלנו את התורה. מאז אנחנו ממשיכים לצעוד עליו (כביכול מטה וימינה) ומתרחקים ממתן תורה, אבל בעזרת האור הגדול שהיא משפיעה עלינו אנחנו גם הולכים ומתקרבים, אל עצמנו.
כשנשלים את הסיבוב – נגיע שוב אל ה', מתוכנו.