מתוך שפע הכלים שמסייעים לעבודה הפנימית, הכלי שהכי מסקרן וחשוב בעיניי הוא העצירה. מה שקוראים "לספור עד עשר" לפני שכועסים, אבל הכלי הזה עמוק יותר. בעיניי, אדם שיודע לעצור לחלקיק שניה לפני כל פעולה, דיבור, תגובה, מחשבה, כוונה, הוא אדם שהבין וניצח את עבודת הנפש, יש לו כמעט הכול.
ברקס באמצע החיים
העצירה מנוגדת לזרימה הספונטנית שכולנו מעריצים כל כך, מנוגדת לשליפה המהירה, השנונה, שאנחנו רגילים לשלוף. לאף אחד לא כיף לתת ברקס באמצע החיים, אבל העצירה, ובכלל ההאטה, היא תרופה גדולה מאוד, היא יכולה לעשות לנו רק טוב.
מה עושה העצירה? עצירה נראית כמו מקום שאין בו תנועה בכלל, כמה שניות ריקות ומעכבות, כמעט מיותרות, באמצע החיים. למעשה, זה בדיוק הפוך. העצירה היא המקום שבו כל מה שלמדנו וכל מה שקיים בנו יכול לעלות ולשמש אותנו כך שנגיב כמו שאנחנו רוצים להגיב, ולא באוטומט. רק בזכות העצירה זה מתאפשר. במקום חוסר תנועה, יש בעצירה דווקא תנועה מואצת של המחשבה, האינטואיציה, הכלים שבתוכנו, הרצונות. שם הם יכולים לבוא לידי ביטוי.
למשל: הגענו לאירוע גדול שקצת מלחיץ אותנו, ואנחנו מנסים לצאת במיטבנו. שימו לב איך הקול משתנה, נעשה גבוה יותר, הצחוק חד, המילים מנסות יותר להרשים. בהתחלה לא קולטים באיזה מאמץ אנחנו נמצאים כדי לצאת טוב, לצאת חכמים, להניח את ידנו על העליונה, לרצות שאף אחד לא ישכח מה אמרנו ובאיזה אופן נפלא אמרנו. אנחנו בלהט הפעולה ולהט האירוע, אנחנו לא זוכרים שיש לנו מקום גם בלי להתאמץ, שמותר לנשום בין מילה למילה. כשאנחנו עוצרים לרגע, קולטים את הדופק המואץ, את חוסר האוויר, את הלחץ והלהט, אפשר גם להכניס פנימה את מי שאנחנו. בעצירה אפשר להיזכר לרגע בעצמנו, במי שאנחנו באמת, במה שאנחנו רוצים באמת. הנביעה הפנימית עולה ומזכירה לנו מה אנחנו רוצים להיות. לפעמים נרצה להמשיך לדבר ולהרשים, אבל זה כבר יהיה באופן מודע, ואחרי שבחרנו בזה בעצמנו ולא נגררנו לשם. העצירה מכניסה לנו הרבה אוויר ורווחה למערכת, במקום אותה מהירות אינטנסיבית שדוחקת אותנו ולא נותנת לנו לבחור.
היינו בסרט הזה
עצירה היא פעולה של כוח, של גבורה, היא לא טבעית מלכתחילה, אבל היא עוזרת לנו להגביה את המבט, להסתכל על עצמנו פנימה, ולמקם את הסיטואציה מחדש.
אנחנו מזהים מה קורה לנו כרגע, איך אנחנו במאמץ להרשים, איך אנחנו נסחפים לתוך כעס או רכילות, איך אנחנו בתוך מערבולת של תגובות ציניות שנדמה שאין איך להיחלץ מהן, איך הצלחת שמולנו כבר מילאה את תפקידה ובכל זאת קשה לנו לעצור. אמת, גם כשאנחנו מזהים שאנחנו נסחפים, לפעמים בכלל לא פשוט לעצור, אנחנו רגילים להיות השולפים המהירים במערב, מי יגיד לנו איך לפעול. אבל עצם הרצון לעצור ולחוות את ההתרחשות באופן אחר, כבר מעורר בנו כוח חדש.
אנחנו מזהים את אותו כעס, ובשניות של העצירה אנחנו יכולים להיזכר שהיינו כבר בסרט של הכעס הזה, אנחנו יודעים בדיוק מה יקרה בסופו, החרטות, האשמה העצמית, הירידה על עצמנו איך שוב לא הצלחנו להיות עם לב פתוח, כל כוחות הנפש שנדרשו לנו כדי לחזור לעצמנו. היינו כבר בסרט הזה, ויצאנו עם דמעות. העצירה עוצרת את כל מה שסותר את הכוונות הטובות שלנו, היא לא מאפשרת להרגלים הפחות טובים שלנו להשתלט ולהוריד אותנו. ושם, ברגע הזה של העצירה והבחירה, יש גם תפילה וסייעתא דשמיא לפנות אל הטוב. אנחנו מתכווננים אל סוף חדש לסרט הזה, סוף טוב עם רצון טוב, מהותי ויקר.
בעיניי העצירה היא כלי מציל חיים, היא מצמצמת את הפער בין המצוי לרצוי באופן ניכר – בדיבור, בפעולות, במהירות התגובות והעלבונות, בכעס, באכילה, בנהיגה, בתגובות לאחרים. היא לא סותרת את הזריזות, להפך, היא מכוונת אותה טוב יותר. צריך להתאמן הרבה ולתת את הדעת על הכלי של העצירה, אבל הוא לא מסובך. והתוצאות שלו, בחסדי שמים, גדולות ומגדילות.
