1. כשסיימתי את חיי הסטודנטיאליים נכנסתי לעבוד במשרד עם בוס קשה במיוחד. הוא היה נוקשה עם כל הצוות, הוא ידע בדיוק איפה הוא רוצה שכל עובד יתייצב בלוח השחמט שהיה המשרד שלו. לא שינה לו הרצון של אף אחד או השאיפות הקרייריסטיות שלו, ואפילו לא הכישורים שהוא הביא איתו לתפקיד, הוא ורק הוא הבוס, ועל כן הוא ורק הוא קובע את החוקים.
   אחרי תקופה ארוכה ועל אף האהבה הגדולה לאותו מקום, עזבתי. גם כי לא יכולתי לחשוב עוד על עצמי באותו התפקיד שהוא ייעד לי וגם בגלל שהרגשתי שהותשתי מהפגישה המתמדת איתו.
2. בשעה טובה ומוצלחת ובקולות צהלולים עברתי למקום עבודה אחר. אבל נעבך, מהר מאוד ולמורת רוחי הרופפת, התגלתה לי הזוועה – המרתי נוגש אחד באחר. במקום פרעה, קיבלתי את תות אנך אמון. אותה הגברת בשינוי אדרת. ולא רק זה, אלא שהפעם המשרד היה קטן יותר, מה שאומר שהיה לו זמן רב יותר לרדת באופן אישי אל חיי. תודה רבה באמת.
3. אי אפשר לברוח מניסיונות. כלומר אפשר, אבל לא מומלץ, כי הם יחזרו שוב. אני אוהבת להמשיל את זה למשחקי סופר מריו שהיינו משחקים בנינטנדו של פעם – אם מריו לא היה אוכל מספיק פטריות, הוא לא היה עובר לשלב ב׳. זה בכלל לא משנה שהוא אכל מלא פרחים בדרך, ויש לו ים כוח, והרווחת מלא חיים בשבילו. לא סיימת את השלב? לא תעבור לשלב הבא. אי אפשר לקפוץ מהלכים בספר, זה עד כדי כך פשוט.
4. אפשר לברוח, אפשר. להרים ידיים ולומר ״הבנתי את הפואנטה, אני טסה לתאילנד לאיזה חודש או חותמת בלשכה״. ברור שאפשר, אבל בסוף, כשתחזרי לארץ, או תתחילי עבודה אחרת – תחזרי בדיוק אל אותו ניסיון. נניח לדוגמה שאחרי שהקב״ה אמר לאברהם אבינו ״לך־לך״, הוא היה מתעכב רק עוד קצת בחרן, נפרד מחברים ומהבית, מה אז? המסע לא היה מתקצר, וגם לא הדרך. אבל הישועות שיגיעו אחרי – הישיבה בארץ הקודש ולידת יצחק, היו מתרחקים ממנו עוד קצת. ככה הבורא ברא את העולם, אי אפשר לפתור משוואה ריבועית, אם לא למדת קודם כמה זה אחד ועוד אחד. אי אפשר לעבור שלב, בלי שעשית את הדרך, וכל מעשה מתוך חשיבה שדווקא כן, רק יעכב איזו ישועה שמחכה לך בשלב שאחרי.
5. רק שכשהניסיון מתארך, עלולה לעלות התחושה המרירה הזו שאולי הוא לא יגמר לעולם, אולי האור בקצה המנהרה שאני מצפה לו ורוצה בו, כבר לא יגיע: לא משנה כמה אלמד ואשקיע, בסוף אתקע לנצח בתפקיד ביניים. לא משנה כמה אמשיך לצאת ולחפש, בסוף האיש שלי או חיי הזוגיות שלי יהיו פשרה קולוסאלית. אני פשוט מצפה ליותר מדי. חולמת בהקיץ, פנטזיונרית עם ציפיות מוגזמות, אחת שלא מביטה בעולם בצורה ריאלית. לפעמים יש תחושה כזו, כאילו חלילה הקב״ה שכח אותי בניסיון, והמחשבה שאין שום סיכוי לעבור את השלב הזה כל כך מבעיתה שאת פשוט קופאת על שמרייך ולא מסוגלת להמשיך.
6. את השיעור שלא מעמידים אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, למדתי בדרך מביכה ביותר. באחד הימים חיכיתי לאוטובוס בתחנה המרכזית בירושלים. נסיעה ארוכה מירושלים לצפון עמדה לפניי, והאוטובוס בושש מאוד להגיע. אחרי שעה ארוכה, ובמחילה מכבוד הקורא, הייתי חייבת לרוץ לשירותים. אבל איך? מה אם האוטובוס יגיע דווקא עכשיו? הרי כעת, אני ראשונה בתור ועד שאשוב ודאי כבר לא יהיה מקום לשבת. ונניח שאצליח לאלתר עם התור, יש לי רק מטבע של חמישה שקלים, ובשביל להיכנס אני חייבת מטבע של שקל בודד! איפה אני אפרוט? ומתי בכלל אספיק? בסוף הותרתי מאחוריי את השקית הגדולה שסחבתי והתיק, ורצתי. יהיה מה שיהיה.
7. בכניסה עמד תייר אסיאתי חביב. ״יש לך אולי לפרוט לי צֵ׳יינז׳?״ שאלתי, הוא הנהן בראשו לשלילה והניח בכף ידי שקל. ״אבל אין לי לתת לך בחזרה״ התעקשתי, והוא רק חייך וסימן בידיו שאין צורך. ״טֵנק יוּ, טֵנק יוּ״ אמרתי שוב ושוב והבטחתי שאתן בשמו שקל לצדקה ״יוּ נוֹאוּ, צדקה? פוֹר דֵה פּוּר פִּיפֵּל״, ונכנסתי בזריזות. כשחזרתי לאוטובוס, מצאתי שלא רק שהוא הגיע, אלא אפילו עלה בידי להשתחל פנימה ולמצוא מקום ישיבה. יכולתי לוותר ולא ללכת, יכולתי לומר: ״יואו, אם אלך, בטוח שאפספס את האוטובוס… ואיך אסתדר ככה עד הצפון…״, להתלונן שעות על מצב היפותטי. ויכולתי פשוט לעשות את הדבר היחיד שהיה באפשרותי – ללכת, ולסמוך עליו שיהיה בסדר. בעצם לא עשיתי הרבה, לא ידעתי שהאסיאתי ימתין שם, לא היה לי מושג אם האוטובוס עוד יהיה שם כשאשוב, או אם עדיין יהיו מקומות עם כל התור ההיסטרי שהשתרך מאחוריי, אבל הלכתי. לפעמים זה כל מה שמצופה מאיתנו, רק לעשות את המינימום. ללכת.
8. הרבה צקצקנים נפגוש בזמן המתמשך של הניסיון, כאלה שיאמרו שמה שאת עושה, המעט הזה שכל כך קשה לך, הוא בעצם כלום. ״מה זה? לזה את קוראת השתדלות? נשמה, את לא משתדלת בכלל! אני מכיר אנשים שעשו הרבה מעבר – נשים שנפגשו עם פי אלף יותר בחורים ממך, ונשואות שעשו הרבה יותר בשביל פוריות וילד. לזה את קוראת לצאת? לעשות? לנסות?!״ והעניין הוא שהתשובה היא כן. זה בדיוק מה שאני קוראת לו ״לעשות השתדלות״. אולי כלפי חוץ זה נראה מינימלי, אבל מבחינת הכוחות שלי, רק בוחן כליות ולב ואנכי יודעים שאני עושה את המקסימום האפשרי. שקצת יותר מזה ואני טובעת אל מעמקי הייאוש והרגש, או קורסת תחת עומס הגוף.
9. כאב, גם במונחים מדעיים, הוא דבר סובייקטיבי. אין לו אמת מידה מדויקת. כשהרופא שואל: “תגיד, כמה כואבת הכווייה הזו שקיבלת מאחת עד עשר?” בשעה שהראשון ישיב ״שש״, השני יאמר ״עשר״, ושניהם אומרים אמת. כי אין, אין, אין השוואה בכאבים, ולכן גם אין השוואה בהשתדלות. לפעמים רק לקום בבוקר מהמיטה, לומר ברכות השחר, להתלבש וללכת למשרד דורש כל כך הרבה כוחות נפש, אז לא להתעקש עם עצמך לעשות יותר. אין לך כוח עכשיו לסיים את כל ספר התהלים? אז אל, אל, נשמה טובה. תאמרי פרק, שניים. עשי מה שאת מסוגלת. אל תקשי על הדרשן. אל תהי קשה עם עצמך, אל תכריחי את עצמך לעשות דברים שאת לא מרגישה בנפש, בלב ובגוף שאת מסוגלת לעשות – זה לא שאת עצלנית, או חפיפניקית, את פשוט עייפה, ועברת חתיכת דרך בניסיון הזה, אז עכשיו תרשי לעצמך עצירות בתחנות רענון כדי שתוכלי להמשיך.
10. רק לא להפריז בהשתדלות. אם מרגישים שהכוח נגמר, שאין כבר רוח במפרשים, רצת ורצת ורצת ואת עייפה, גמורה, רצוצה וקו הסיום של הניסיון המסוים הזה לא נראה באופק, כל מאמן יאמר לך אותו הדבר: ״נשמה, במצב כזה, לא רצים יותר, כי זה רק יביא אותך לפרוש באמצע או לקרוס עוד לפני שתעברי את קו הסיום״. אז מה כן? תלכי. זה כל מה שמצפים ממך לעשות, זה כל מה שיעזור לך לסיים את הניסיון. הליכה של עקב אחרי אגודל, עשי רק את מה שאת יכולה, אפילו אם זה עלול להיראות לאחרים המינימום; כי כרגע, עבורך, זה המקסימום.

[email protected]