בס"ד

וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים או קְדֹשִׁים תִּהְיוּ

וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים או קְדֹשִׁים תִּהְיוּ

במשך חודשים ארוכים (עוד בשנה שעברה) חיכיתי בסבלנות לחומש בראשית ולפרשיית הנחש, כדי להעביר כאן לימוד גדול שקיבלתי מבעלי אלחנן. שבועות מראש כבר כתבתי, דאגתי לשריין אצל העורך מקום בגיליון… ואז התנפלה עלינו המלחמה, והיה מוזר לפרסם טור לא קשור.

אבל הוא כן קשור. האמת היא שאין סוגיה בחיים שלנו שזה לא השורש שלה. ההבנה של הרעיון הזה יכולה לעזור לנו גם כנשות מגויסים בבית, גם כאזרחים מתוסכלים, גם כמשפחות של נפגעים ל"ע, גם כבעלי החלטות שם למעלה… ולכן שריינתי לו מקום חדש. אתם מוזמנים להיכנס:

לכולנו יש שאיפה להיות גדולים. לכאורה אנחנו לא מזהים זאת בכל מי שסובב אותנו; יש כאלה שהשאיפה מתבטאת אצלם באפיק גלוי, של פרפקציוניזם (עד גיל די בוגר, כשהייתי מגדירה כך את עצמי, חשבתי שזו מחמאה) והם נוטים לעשיית־יתר בתקווה להעפיל לַדרגה הגבוהה ביותר, אבל גם אצל מי שנראה לנו בכיוון ההפוך – אנשים סטטיים שנשארים על מקומם – באופן מפתיע מדובר בעצם בביטוי לאותה שאיפה: הם לא שואפים להיות מושלמים, פשוט כי בתוך־תוכם הם כבר רואים את עצמם כשלמים… הם דווקא ייטו להוויית־יתר, מתוך תחושה שבעצם לא נדרש מהם תיקון [אגב, כמו תמיד יש כאן מִתאם לנטייה הנשית לעשיית־יתר (doing) ולנטייה הגברית להוויית־יתר (being)]. יש גם אנשים מהסוג הראשון, שאמנם בטוחים שעליהם להגיע לשלֵמות, אבל דווקא הייאוש מכך משבית אותם…

בקיצור, מבחוץ אנחנו יכולים להיראות הפוכים זה מזה, אבל בעצם כולנו – הן המתרוצצים אל השלב הבא והן הרובצים בשלב הנוכחי – רוצים אותו דבר: גדוּלה.

כולנו – המנסים להיות מושלמים והמתיימרים להיות שלמים – לא מסכימים להשלים עם כל מה שמשאיר אותנו קטנים: חסרונות, מגרעות, אי־דיוקים…

עד כאן זה נשמע די מדכדך. אבל החידוש הגדול הוא שהדחף הקיומי הזה אמנם יכול לנבוע ממקום שלילי – ולכן גם להוביל למקום שלילי, אבל הוא יכול לנבוע גם ממקום חיובי ולכן להוביל למקום חיובי.

המקור השלילי לדחף – הוא הנחש. הנחש אומר לחוה "וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים":

ה' (כביכול) לא רוצה שתאכלו מעץ הדעת, כי הוא יודע שאם תאכלו – תהיו כמוהו, תשתוו אליו, והוא לא רוצה מִתחרים. נקודת המוצא של הנחש היא של תחרות, מלחמה, מאבק. בעצם, הנחש דוחף את חוה להאמין בעולם אלילי, שבו יש ריבוי כוחות=אלים, המתגוששים ומתנצחים ביניהם בשאיפה להכרעה.

אבל יש גם מקור חיובי לדחף – דברי הקב"ה לעם ישראל "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי":

אכן, צריכה להיות לכם שאיפה להיות קדושים, אבל רק כִּי קָדוֹשׁ אָנִי! אם תצטרפו אליי, ותהיו חלק ממני – כפי שאתם באמת, ברואים בצלם א־להים – תוכלו באמת להיות קדושים ("מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה הֱיֵה רחום"). לא מתוך תחרות, אלא מתוך התאחדות: כשייכים לקב"ה, בעזרת חלק הא־לוה שבנו, ולא כנפרדים חיצוניים לו.

אמנם מצופה מאתנו להידבק בה' כמה שיותר, אבל כשאנחנו לא מצליחים (והרי לעולם נהיה בַּדרך) – אנחנו לא 'מפסידים' לו; אנחנו עדיין מוזמנים להיעזר בו, לבקש את עזרתו להזרים אלינו עוד מכוחו ולהתקרב אליו. וכשאנחנו כן מצליחים – אנחנו לא 'מנצחים' אותו; אנחנו שמחים בַּקִרבה ומודים לו שנתן לנו להיות חבוקים ודבוקים בו.

לראשונה התחוור לי בבהירות למה "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" – אם השאיפה לגדוּלה היא המהווה מנוע הן לכל הרעות והן לכל הטובות, ככל שהיא עוצמתית כך גדול האדם מחברו וכך יש מיצרו סיכון גדול יותר!

הלימוד הזה פקח לי את העיניים (בקריאה מאוחרת התרגשתי שדווקא זה הביטוי שיצא לי – הרי אני לא היחידה; "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם"… ???? והנה אפילו האימוג'י מקיים את הדברים). עם הזמן התחלנו בעלי ואני לנתח כל סוגיה – בחיים האישיים שלנו, בחיים הלאומיים – ולזהות די בקלות שזו הנקודה שעומדת מאחורי כולן: נחש או נשמה.

נראה שהטוב והרע כאן מתקדמים בכיוונים הפוכים ממש, וזה נכון ולכאורה גם מייאש, אבל אותי דווקא מעודד לגלות שהדחף שמניע כל אחד מהם לדרכו – דומה מאוד. השאיפה הזו להתרומם מעלה קיימת במלוא עוזה, ואנחנו צריכים 'רק' (עד 120 😉 לדייק את ה'למה' שלה: האם אנו משתמשים בה כדי להשלות את עצמנו שאנחנו 'מנצחים' את הקב"ה, או כדי להיעזר במצוותיו ולהיות אִתו בצוותא?

אחרי שאנחנו מודעים לאבחנה הזו – אנחנו יכולים להמשיך להחזיק בחבילה הגדולה של הדחף הקיומי שלנו להיות גדולים, ו'רק' להחליף את הכתובת על נייר העטיפה שלה. להשתמש ב'כישרון' הזה שלנו לטובה ולא לרעה. להרים אותה ולהניח אותה בעדינות כמה סנטימטרים הצִדה. תוך כדי כתיבה אני תוהה: אולי אפשר להבין כך את "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד".

(אגב, אם נחזור לחלוקה הנשית־גברית, ולכך שאצל נשים הדחף לעשות בלי הפסקה נובע מרצון להגיע לשלמות, בעוד אצל גברים ה'דחף' להיות נובע דווקא מהתחושה שהם בסדר ממש כפי שהם – נבין שכנראה כל צד צריך להתאזן קצת לצד השני: נשים – להפנים שהן טובות גם כמו שהן, בלי לעשות כל הזמן ו'להתחרות' בקב"ה, וגברים – להבין שהם צריכים גם להשתלם ולהידבק בו.)

דוגמה? הנה: אני קמה עכשיו מהמחשב מבסוטה – הו, איך אני כותבת יפה! עוד טור מוצלח יוצא לדרך… איזה כיף לדעת לכתוב. ואז אני מזכירה לעצמי: הו, ברוך ה' שאני כותבת יפה – הרי יש בי נשמה שנתן בי כותב השירה הגדול בעולם! איזה כיף להיות חלק ממנו.

הלימוד הזה כבר היה שווה את הטור… אבל קבלו עוד בונוס:

כבר שנים אני מבינה שכל כאב שלנו נובע מהקושי להיות חסרי אונים. גם כשנראה לנו שאנחנו כועסים, גם כשנראה לנו שאנחנו מקנאים – בעצם כואב כואב כואב לנו שאנחנו לא שלמים [נסו, ברגעי הכעס הבעל"ט, להשלים את המשפט 'כואב לי ש…' או להשתמש בשיטת 'זה אומר עליי שאני' (אצלי ב'פייסבוק', ממליצה), וזה יעלה].

ה'פתרון' שאני מצאתי לעצמי הוא להסכים לכך. הרי באמת אין לי אונים, באמת אני לא שולטת בכל נסיבות חיי; כך שאין לי ברֵרה אלא להיכנע לפני ה'… אבל הצורך להסכים לקטנוּתי – ולא משנה כמה אני מאמינה בתהליך הזה – כואב וקשה ומייצר אצלי 'אנטי' בכל פעם מחדש, גם כאשר בסופו של דבר הוא מנקה ומשחרר ושווה את ההתגברות.

והקשר בין שתי ההבנות האלה הוא מה שהתחדש אצלי באור גדול:

אם הרצון להיות גדולים יכול לנבוע ממקום מקולקל ונחשי ויכול לנבוע ממקום מתוקן ונשמתי – הרי שזה נכון בדיוק גם לגבי הכאב!

אני רוצה להיות כול־יכולה, וכואב לי כל כך שאני חסרת אונים, קטנה ומוגבלת; אבל האם זה כואב לי כי 'הובסתי' בידי הקב"ה, או כי זה מעיד על הריחוק שלי ממנו…?

את הכאב המקולקל שלי אני רוצה לזכך לכאב מתוקן: כאב שנובע מהיעדר אור ה', מכך שאין בנקודה הזו בחיי גילוי אלוקות (הרי החושך והרע אינם ישות קיימת, אין להם ממשות; הם 'רק' היעדר אור וטוב). צער על הסתר הפנים שאני כל כך רוצה לראות, על כך שיש משהו שחוסם את אור ה' ועושה עליי צל.

בפעמים הבודדות שזכרתי לעשות זאת בזמן אמת – זה היה מרגיע, כמו תחבושת קרירה על כוויה צורבת: פתאום ה' ואני באותו צד. פתאום אנחנו כואבים, יחד, את הריחוק בינינו, ונעשים קרובים.

לתגובות: [email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן