בפרשה שלנו משה רבינו מכה בסלע ונענש. כל שנה זה מעיק עלי. מה הוא כבר עשה? יש אומרים שהייתה בו ח"ו עייפות כמנהיג… אבל התורה מעידה שלא נס לחו! להפך, בתחילת הדרך, בסנה הבוער, הוא אומר "לא איש דברים אנכי", ואילו בחודש האחרון של חייו הוא נאם את כל ספר דברים! "אלה הדברים…" – הוא בהחלט היה "איש דברים", הוא היה בשיאו!
הנתיבות שלום מסביר שמשה חשב שאחרי 40 שנה ואחרי כל הנפילות במדבר – המרגלים, קרח, המעפילים, המתאוננים, המתלוננים, המתאווים – העם כבר עייף. "שמעו נא המורים", פונה אליהם משה רבינו. אלא שעם ישראל לא היה עייף אלא רק התכונן לדרגה חדשה, לשלב הבא – כניסה לארץ ישראל. ר' נחמן אומר: אם אתה מרגיש מניעות וקשיים, סימן שאתה לפני עלייה בדרגה. כמו מבחן סופשנה לפני שאתה עולה כיתה, כך אנחנו עם ישראל נכנסים לארץ ישראל. נכון, יש עייפות, אבל זו רק עייפות מהגלות, אנחנו מוכנים לגאולה.
בשנת 1972 הרבי מלובביץ' הגיע לגיל 70. חסידים חשו כי לאחר עשרות שנים של עבודה ללא רגע של מנוחה, אולי הגיעה העת של הרבי "להאט את הקצב".
בתגובה פומבית יוצאת דופן במהלך התוועדות יום ההולדת שלו, הרבי פתח במתקפה חזיתית נגד מושג ה'פרישה'. הרבי הסביר בשיחה שעל פי תורה אין מושג כזה 'לפרוש' מעבודת ה' ומעשייה, אלא אדרבה – ככל שהאדם מתבגר, ניסיונו וחכמתו גדלים איתו והוא צריך להוסיף בפועלו. בהקשר האישי, הרבי הכריז את המשפט הבא: "עכשיו מתחילים מחדש, ובקצב מוגבר".
השבוע הוצאתי שיר חדש לרדיו, והזמנתי את ידידי הטוב עדי רן לשיר איתי. אנשים שמעו ואמרו: "וואו, אנחנו זוכרים אתכם לפני 30 שנה… גדלנו עליכם!" לפעמים בסוף הופעה ניגשים אליי צעירים ואני כבר מתרגש, אולי הם רוצים סלפי!! אבל לא, "וואי, אבא שלי גדל על השירים שלך…" (חח). אני רואה את זה בא, עוד מעט יתחילו להגיד לי מעריצים בסוף הופעה: "סבא שלי גדל עליך…" (חח). אבל אני נזכר בדברי הרבי ומתחזק: חבר'ה, עוד לא התחלתי בכלל! עוד לא הוצאתי את השיר הראשון שלי…
מתחילים מחדש! לחיים לחיים!
