רציתי לשתף אתכן במחשבות על הימים המופלאים האלה. אנחנו אומרות בתפילה כל בוקר "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל". המילים הללו מבוססות על פסוק בישעיהו, אבל במקור הוא כתוב אחרת: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה".
זה פסוק שדורש התבוננות. קודם כל כי אנחנו, בטבענו, לא רוצות לשמוע את המילה 'רע', ויותר מכך: קשה לנו לייחס את הרע לקב"ה – זה שכולו טוב ו"אין רע יורד מלמעלה" ו"כל דעביד רחמנא לטב עביד"; אז למה כתוב בפסוק "עושה שלום ובורא רע"?! קשה לנו להבין את זה.
אני חושבת שהגענו לשלב שאנחנו כבר מספיק בוגרות כדי להבין שהחיים מורכבים. גם לדברים גדולים, מדהימים ומשמעותיים יש צדדים מאתגרים, ומה שנותן לנו את הכוח לעמוד גם באור וגם בחושך – זו הידיעה ש"אני ה' עושה כל אלה". כשאני מתהלכת בעולם בידיעה שכל מה שקורה מדבר אלי ישירות מריבונו של עולם, זה נותן לי הרבה מאוד אוויר לנשימה.
אנחנו נמצאות באמת בימים גדולים. גדלתי על מורשת קרב, על סיפורים ממלחמת ששת הימים, אבל מה נגיד על המבצע הנוכחי? אתן יודעות, המלחמה הזו פגעה בפרנסה של הרבה מאוד אנשים – עשרות ואולי מאות סופרים או תסריטאים בהוליווד שהקדישו את חייהם לכתוב ספרים ותסריטים לסרטים בדיוניים על מבצעים מטורפים וסוכני ביון עלומים, ועכשיו כל העבודה הקשה שלהם הלכה פייפן. מי? מי ילך עכשיו לראות את הסרט שלהם, כשסרט אמיתי – בסיס של רחפני נפץ שפוגעים מתוך שטח האויב בלב האויב בעת ובעונה אחת – קורה בחדשות מול העיניים.
תחשבו על התסכול הזה: בן אדם ש-15 שנה קם כל יום בבוקר לעבוד בשביל איראן. כל יום הוא רק אומר לעצמו: הנה, היום התקדמתי עוד צעד אחד בדרך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים – וברגע אחד הוא מגלה שהוא בכלל עבד במוסד…
זה מטורף. זה פשוט מגילת אסתר. אי אפשר לתפוס במוח את האהבה האלוקית, את הנפלאות שה' עושה לנו – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אינספור פעמים כבר שמעתי את הפסוק הזה, שבגאולה האחרונה ה' יראה לנו נסים כמו ביציאת מצרים, ועוד יותר גדולים. והנה, זה אמיתי – זה מה שקורה לנו מול העיניים שלנו, ואנחנו יכולות לבחור מי אנחנו רוצות להיות בימים הגדולים האלה.
בעוד 40 שנה הנכדים שלי ישאלו אותי: סבתוש, תגידי, את זוכרת את הימים הגדולים האלה של המלחמה מול איראן, רגע לפני שניצחתם את כל האויבים ונבנה בית המקדש? ספרי לנו עליהם… מה עשית בימים האלה?
מה אענה? תשמעו… אני כל היום הייתי בטלפון, שיחקתי קנדי קראש ואכלתי דוריטוס חמוץ-חריף… הרי זה מה שעשיתי בימים האלה… אז אני רוצה שיהיה לי משהו קצת יותר אטרקטיבי לספר לנכדים שלי.
תשמעו סיפור. לפני שנתיים הרב שלי נפטר. גדלתי בבית לא דתי, ובשבילי הרב שלי היה הכל. הוא היה הצינור של התורה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ואנשי כנסת הגדולה מסרוה לרב חיים דרוקמן והרב דרוקמן מסרה להדס לוינשטרן… אתן מבינות שבשבילי הפטירה שלו הייתה טלטלה מאוד גדולה, למרות שהוא כבר היה בן 90.
הלכתי לראש המדרשה שלי ואמרתי לו: "מה יהיה? מה יהיה?" הוא הסתכל עליי ואמר מיד: "מה נהיה?" הבנתן את ההבדל? הביטוי 'מה יהיה?' – זה מה שנקרא בשפה הטיפולית 'מיקוד שליטה חיצוני'. תגידי, אחותי, מה יהיה? מתי נגמרת המלחמה? מה זה הדבר הזה? לא מספיק סיוט החופש הגדול – צריך לקבל אותם כבר בשבועיים שלפני?… ומה זה אומר על החופשה המשפחתית? ואני בכלל מתחילה עבודה חדשה, מה יהיה? לאן זה הולך? מה עם החות'ים? וארצות הברית – מישהו יודע אם היא מצטרפת??…
כשאני נמצאת ב'מה יהיה?' – זה מתכון כמעט בטוח לדיכאון, חרדה ותחושת חוסר אונים, כי אני לא שולטת ב'מה יהיה'; במה אני כן שולטת? ב'מה נהיה?'. מי אני אהיה? איזה אדם אני רוצה להיות בימים האלה? האם אני רוצה להיות אדם מלא אמונה, מלא חדווה?
בנות יקרות, תראו. כולנו צדיקות. אנחנו עושות כל היום כנסים של תהילים – זה טוב. תהילים זה מדהים, תהילים נגד טילים. אבל מה עם חיוכים? מה עם חיוכים נגד טילים? אני רוצה לשאול אותך, אישה יקרה? מה את חושבת שמפחיד את האיראנים יותר מאישה יהודייה שעוד מחייכת?!…
אני יודעת שיש אתגרים וקשיים, אבל זה לא ימנע ממני להגיד בפה מלא: ריבונו של עולם. איזה ניסים אדירים אתה מראה לנו.
יש פסוק בתהילים: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ". זה פסוק שצריך ללוות אותנו. "ואני אמרתי בחפזי" – אני מסתכלת על העולם לשנייה אחת ואומרת: ריבונו של עולם, זה לא נראה לי טוב… חלינו בקורונה, שומר החומות, מלחמה בדרום, מלחמה בצפון, שריפות, הצתות, הצפות… "נגרזתי מנגד עיניך" – כמו גרזן שחותך ומפריד. אישית, אחרי השביעי באוקטובר הרגשתי ממש ככה. "ואני אמרתי נגרזתי מנגד עיניך". אתה מסתיר פניך מאיתנו. אתה לא רוצה אותי… אלה היו התחושות שלי, תחושות מאוד קשות.
אבל היום אני אומרת: "אכן שמעת כל תחנוני בשוועי אליך". רק לדמיין שהשביעי באוקטובר היה קורה במקביל מהדרום מהצפון, עם שומר החומות מבפנים ועם טילים מאיראן… "אכן שמעת קול תחנוני".
אם נתחבר לתמונה הגדולה יהיה לנו כוח גם לפורענות. הדברים המורכבים נשארים מורכבים. לידה זה כואב, אבל יש לנו כוח לצירים ולכאבים כי אנחנו מחוברים. אנחנו יודעות מה יוצא מהם בסוף – נחמה ושמחה כפולה ומכופלת, "נחמו נחמו עמי". עכשיו אני אומרת לעצמי: אני מתחברת לקב"ה. אני סומכת עליו. הוא יודע מה הוא עושה.
מתוך הרצאה בתחילת ימי מבצע 'עם כלביא' – מדרשת מעיינותיך, ירושלים
