בס"ד

ומה עוזר לכם לזכור שאתם לא א-להים?

ומה עוזר לכם לזכור שאתם לא א-להים?

מכירים את המעשה בְּמגנום?

באחת הפעמים שבהן הרגשתי לא טוב, ביקשתי מבעלי אלחנן לרדת לקנות לי מגנום. הוא חזר עם שלושה – אחד לבקשתי, ושניים למשמרת במקפיא: "את אלה תאכלי כשתרגישי טוב".

הרעיון הגאוני והמתוק-ממגנום היה לנתק את ההתניה שהבנו שיש לי, בין תחושה רעה לפינוק. מותר לי לתת לעצמי – ומותר לי לבקש ממנו לתת לי! – גם כשאני מרגישה סבבה אגוזים ונוגט.

ורק כשאני כותבת את זה עכשיו אני שמה לב שהרעיון החדש באמת חִלחל לי לחיים. תודה לה', אני כבר הרבה פחות זקוקה לקריסות כדי לפרגן לי מַטעם או פנאי לעצמי. איזה כיף זה.

אבל בינתיים רעיון המגנום עובד רק בקשר לפינוקים. לקח לי שנים להבין שהנטייה שלי לדיכאון לא רק גורמת לי כאב נורא, אלא גם מתַגמלת אותי. היא מתירה לי להזדקק, להיעזר, לא להיות האשה המושלמת שמתקתקת את הבית.

ובניגוד לקישור בין חולשה לפינוק, שב"ה הצלחנו לפרק, הקישור בין הסיכון לדיכאון ובין ההיתר שהוא מעניק לי לנהל בית ברמה פחותה מהנורמה – נשאר. אני יכולה לומר לעצמי שיש לי זכות להשאיר ערֵמות של כלים, או לא לרחוץ את הילדים כל יום, גם בלי נטייה לדיכאון, אבל בפנים אני יודעת את האמת: אם לא הייתה לי נטייה כזו – בהחלט הייתי שמחה לתפקד ברמה גבוהה יותר! זה שונה מפינוק, שהוא דבר נחמד כך או אחרת. גבולות התִפקוד שלי הם באמת בדיעבד ותלויים באתגרי הגוף והנפש.

וכך נמשך המצב שבו מצד אחד יש לי רצון עז ואמִתי להיפטר מהנטייה לדיכאון, ומצד שני בלי כוונה אני ממשיכה להיאחז בסיכון אליו ולא רוצה להרפות ממנו, כי הוא גם מאפשר לי דברים. אני מודעת לבעיה הזו כבר תקופה ארוכה, ועדיין לא מצאתי לה פתרון. בכל זאת המשכתי להאמין שיש, הרי הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב הולכים יחד…

לאחרונה דיברתי עם חברה טובה, סיפרתי גם על הפלונטר הזה שפשוט לא עולה בידי להתיר, ופתאום זה קרה:

בעצם, לא כל כך רלוונטי שמה שנותן לי את הרשות להיות לא-מושלמת הוא הנטייה לדיכאון. הרי אני לא-מושלמת גם איתה וגם בלעדיה. אני לא א-להים – זוכר, נחש? ולכן חסרונות וחוסרים תמיד יהיו לי.

אז בסדר, אצלי מדובר בנטייה לדיכאון. אבל אצל חברתי חוסר השלמות מתבטא במיגרנות, ואצל השלישית בקושי כלכלי. אף אחת מאיתנו לא מושלמת, וההבדל הוא רק בהופעה החיצונית שמזכירה לנו את היותנו בנות אנוש. כל אחת מאיתנו בוחרת – במודע או שלא – איפה 'להשקיע' את החוסר בחיים שלה, כי הוא תמיד יהיה קיים איפשהו: בבית, בעבודה, בבעל, בילדים, או בברֵרת המחדל הנפוצה – בעצמנו.

כך שאני יכולה להפסיק לתרץ את כל הליקויים שלי בעובדה שיש לי נטייה לדיכאון, ושלצערנו אנחנו יודעים לאן זה עלול להידרדר וכו' וכו'. הרי גם בלי נטייה לדיכאון לא הייתי מועלית לדרגת א-להים, ומחוסר יכולת להיות מושלמת בכול הייתי צריכה לבחור איפה אני מוותרת. אז כשהכיור ואחריו השיש שוב מתמלאים, והאמבטיה דווקא לא, אני פשוט יכולה להודות בענווה: אני אנושית, אני לא מושלמת.

איזה כיף זה, כבר אמרתי?

לתגובות: [email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן