לכל אחת יש את הרגע הזה בו יצאה מהמערה וגילתה את רשב"י. את מירון וההילולא.

במשך שנות ילדותי, ל"ג בעומר היה מדורה וחגיגות יומולדת (גילוי נאות), תפוחי אדמה וגיטרה.

רק אחרי שנים גיליתי את ההר והפלא שלו. את שכבות ההר הפנימיות, האין סופיות .

עולים להר – מי ברגל ומי ברכב.

הדרך כבר עושה שינוי, וכשמגיעים למעלה 'כל ההר עשן' 😊

מדורות. בשר על האש. מוזיקה…

ואולי זה בדיוק הסוד של "רבי סימוןןןן". כולם מרגישים קרובים. בחביבותא.

זוהר החיים היהודיים עצמם.

אבל כמו הזוהר הקדוש, גם היום הזה הוא אין סוף רבדים והתקלפויות בעומק הדברים. בשנים האחרונות, עם השינויים סביב ההילולא, נתבקשנו למבט חדש על הזמן הזה.

להציץ מאחורי הפרגוד,

ללמוד עוד קצת פנימיות.

הולכת למערה, שהיא סוד פלאי. מבקשת לראות מה יש בה, ומוצאת:

עץ חרובים, מעיין ולימוד.

ומה קורה שם כשרשב"י ורבי אלעזר מתחבאים בה?

נולדת תורה חדשה.

נחשף נצח והוד של אין סוף.

אז הנה ליקוטי מתנות מהשנים שלהם במערה :

חרוב

עבורי, עץ החרוב מסמל התמדה. שגרה. כוח של למידה.

זה עץ מרשים (ענק וגבוה!), וגרעיני החרוב בדרך כלל שווים במשקלם (לכן בעבר היו מקומות בהם גרעיני החרוב שימשו לבדיקת משקל).

לחרוב אין הילה מיוחדת. הפירות פשוטים, אין בהם הרבה מים. ובכלל, החרוב נחשב למאכל עניים… אבל כמה הוא מחיה!

השגרה נותנת ביטחון. שקט. הסדר הפנימי, התפילה, העשייה… זה לא וואו, אבל זה מחזיק אותנו. זה סדר התפילה עצמו, זה ערבוב כף בסיר.

יום אחרי יום, זו מתנה. ברכה שניתנת לנו בפשטות הזוהרת של היום יום.

מעיין

אחחח… אי אפשר בלי התחדשות. בלי נביעה. מים זורמים. פלא של עוצמה, השראה ויצירה. חיות שהיא מעבר להישרדות, ואי אפשר בלעדיה. (מה המעיין שלך? מאיפה את שותה כדי להתחדש באמת?) תורת חיים. נביעות אין סוף.

מערה

הרובד הפנימי של החיים. התנועות שרק אנחנו בבית יודעות ומכירות. המבט, התחושה, הרטט הזה שמזכיר לנו מהיכן אנו פועלות. מי עומד מולנו, ומה נדרש כרגע. רגע שעוזר להתקלף, להיעטף באמת עצמה, לא בתדמית או בסיפורים חיצוניים. כמה זה יקר ואיך זה קשה!

כשרשב"י ובנו יוצאים מהמערה, בהתחלה הם שורפים… כי העולם נדרש למציאות של תודעת מערה, אבל גם למפגש עם החיים. למפגש נוכח עם החדשות. לא נועדנו להתחבא… ולכן הם חוזרים שוב כדי להיפתח. לפתוח.

חבורה

שבט. משפחה. אחיות. חברות. חבורה שיושבת סביב 'מדורה' ומתחממת מהאור. ממטרה עליונה. מלימוד. שיח אמיתי, לב מרגיש. חבורה טובה זו מתנה. חבורה עובדת ה', מבקשת קרבת אלוקים חיים. (יש לך כזו? זה הזמן לתחזק).

יכולה לכתוב כאן על תורות מופלאות של רבי שמעון, אבל מי אני שאדבר עליהן?

השנה, במיוחד, אני רק מבקשת לזכור שיש על מי לסמוך בשעת הדחק.

הולכת להרתיח סיר לצהריים. להתברך מהיש. להתפלל על העוד. ההוד.

בימים הללו אני בוחרת לייקר איך רבי שמעון לימד אותנו בתוך ספירת העומר – להפוך ספירה לסיפור, וסיפור לאבן ספיר .

לסמן במרקר את רגעי החיים הפועמים.

לסמן בזוהר.