למרות שאני מחשיבה את עצמי כשועל-קרבות ותיק במלחמות נגד היצר – אחת לכמה זמן אני נופלת לייאוש:
התבוננות קצרה מגלה לי עד כמה אני רחוקה, בנפש ובגוף, מלנהוג כמו שהייתי רוצה. כמו שאני מאמינה שצריך לנהוג אדם מתוקן.
תקופת ימי התשובה התחילה בשבילי באווירה מדכדכת למדיי. שוב מצאתי את עצמי עייפה וקטנה מול הפסגות הגבוהות שאני רוצה לכבוש, מיואשת מכל מה שצריך לתקן ועוד לא נעשה. עוברת עוד שנה ועוד שנה, ואני עדיין נפגשת בנפילות ובכל מה שצועק חיסרון.
לא נעים בכלל.
אם אלו זמנים של התרוממות הרוח, של קירבה ואינטימיות, שצריכים להוביל אותנו לפגוש את הטוב שפועם בנו, את הרצון להגדיל אותו –
אז למה הימים הללו מתחברים אצלנו לתקופה קודרת וכבדה?
למה חשבון נפש מצטייר לנו בתור דבר מעיק?
יצאנו לדרך של תיקון עם הרבה רצון טוב, אבל בדרך נגמר לנו האוויר…
האדמו"ר הזקן בעל התניא מציע לנו לא ליפול למלכודת הזו. אם תקף אותנו היצר במחשבות של חולשה וייאוש, עלינו להגיב לו כמו בכל בית-עסק מכובד שמנהל את עצמו כראוי:
אדוני, עכשיו אלו לא שעות הפתיחה שלנו. אם יש לך תלונות – תבוא בזמן קבלת קהל ונדון בתלונה שלך.
וכשהוא מגיע, גם אם זה בשעות הפתיחה של העסק – צריך אמנם לעשות חשבון והערכת מצב, אבל לא ליפול בסופו. להמשיך ולהחזיק את המנוע: האמונה בתיקון ובטוב.
אם בסיכום החשבון אנחנו מוצאים את עצמנו עצובים ונטולי כוחות – כנראה משהו בתהליך לא היה מדוייק.
התשובה היא מסע אל הטוב האינסופי, היא תהליך שמחבר אותנו תמיד בחזרה אל האפשרות לשוב ולתקן, אל האמונה שיש בנו טוב והוא ילך ויתגלה.
אז אמנם אלו ימים של הקשבה וחיבור, של תקווה דקה ושל יראה,
אבל גם של גו זקוף ומבט מורם, ולא התהלכות שפופה ושמוטת-כתפיים.
לגלות את הטוב שבנו ולהיות כל פעם טובים יותר – זו זכות, זה הרצון הכי עמוק שלנו.
אם הוא מאמין בנו, ונותן לנו עוד יום, עוד חודש, עוד שנה – להמשיך ולתקן,
באיזו רשות אנחנו מעיזים להתייאש מעצמנו?
תגובה אחת
יעל, כתבת נפלא!