את מחכה לחסדים העצומים שאת רוצה שיפלו עליך, את בטוחה שהנה הנה הם בפתח, רק תמצאי את הקוד של המנעול הזה, מור עובר על כפותיו. את יודעת שאת רוצה כל כך, ושזה מיד יקרה, התפילות שלך מכוונות לשם, הרצונות, הדמיון המודרך, הכל מכוון לפתח שממנו יפול עליך הטוב הגדול שלך.
אם כבר נכנסתי למוזה של שיר השירים, אחד הפסוקים האהובים עליי הוא "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, פתחי לי". פתחי לי. הרבה זמן אני מוצאת את עצמי ממלמלת פתחי לי, ונזכרת במשל הידוע: כשאנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי מישהו, באותו זמן מופנות שלוש האצבעות האחרות שלנו – כלפינו. כי אולי מלמעלה צריכים לפתוח, אבל ה"פתחי לי" הגדול, וכנראה שלא סתם הוא בלשון שיכולה לדבר אלי בכזאת ישירות, הוא אצלי. תפתחי.
אני מצפה, כנראה, לאיזה חסד גדול ענק, עדיף שניים-שלושה-ארבעה, ולא רואה מספיק דק את התגנבות היחידים שעושה הטוב. ואם אני לא רושמת לעצמי איזו מלכה הייתי היום כשהחזקתי ולא נפלתי למילים רעות, כשלא נפלתי למחשבות מחלישות, כשלא נפלתי לסתם פרצוף חשוך אל מישהו אחר, כנראה שאני לא יודעת מה זה חסד. זה התפקיד שלי – לפתוח, בקטן, את הטוב.

רוצה לצאת לדרך?
כלי בסיסי וראשוני ביותר בעבודת הנפש הוא הכרת הטוב. הרבה מדברים עליו, וכנראה שיש צדק בדבריהם. "בתחילה, בניית הסדר הנכון – דרך הכרת הטוב אשר בך והכרת המיותר. ראשית, הכרת הטוב. שנית, הכרת המיותר. שני חלקים אלה נמצאים בדרך כלל בערבוב" (ימימה). זה החלק הראשון והבסיסי ביותר בלימוד, שאומר לי בפשטות, חד וחלק: את רוצה לצאת לדרך? את רוצה להתחיל לעשות את מלאכתך? בואי תבדקי מה יש בארגז הכלים שאיתו את הולכת, איזה כלים טובים ישמשו אותך, ומה מיותר וסתם כבד לך לסחוב.
ימימה ממשיכה ומסבירה איך למרות הכישרון והיכולות הפנימיות שלנו – אנחנו לא מאוזנים, חשים שאנחנו במיצר, מתקשים להיות שקטים ושמחים. ההסבר הזה אינו לועג לנו, אלא מסביר בפשטות שגם אם אנחנו חכמים בצורה בלתי רגילה – אם לא נאמן את השריר הזה של הכרת הטוב שיש בנו, לא נדע לשלוף אותו ראשון בשעה שנזדקק לו. לא נדע באמת מה אנחנו יכולים לעשות כרגע, אל מול ההתרחשות שמאיימת להוציא אותנו משלוותנו.

טפטפת של טוב
קשה באימונים, קל בקרב. מרגע שלומדים את הכלי של הכרת הטוב, חוזרים אליו שוב ושוב. בכל התרחשות, בכל פינה בעבודה הפנימית שלי, אני בודקת קודם כל איזה טוב בי יעזור לי לעשות את העבודה הזאת. אילו תכונות מרוממות יש בי, איזה הרגלים טובים כבר רכשתי במהלך חיי וכשאני נזכרת בהם אני מקבלת עידוד לרכוש הרגלים טובים נוספים.
הכרת הטוב אמורה להזכיר לנו את הדבר שלעתים, מרוב שהוא כל כך פשוט וטריוויאלי, אנחנו נוטים לשכוח: אנחנו טובים, נבראנו בטוב. דרכנו טובה. פעולותינו טובות. משמים מוליכים אותנו בטוב. הכוונות שלנו טובות. אנחנו טובים ומיטיבים. זה כל כך פשוט ונטמע עמוק עמוק במערכת, שלפעמים צריכים דווקא לעורר ולהציף את זה קצת… לעמוד בכל יום דקה לעצמי ולמנות שלושה מקומות שבהם אני טובה. לכתוב לעצמי הודעות בטלפון בכל פעם שעשיתי או חשבתי או הרגשתי טוב. גם אם הטוב הזה בגודל של אבק, הוא נצבר. הוא שלנו. הוא טוב.
קמעה-קמעה הם החסדים האלה, פותחים לנו טיפין-טיפין, כמו טפטפת ולא כמו צינור עם זרם ענק, ומי יודע – אולי ככה הכי טוב לנו?