זה היה הבוקר שאחרי חגי תשרי, הכנסתי למייבש הכביסה ערמות אינסופיות של בגדים שנותרו אחרי חול המועד ויצאתי לבצע רשימת סידורים ארוכה שדחיתי ל״אחרי החגים״. שעה אחר כך קיבלתי שיחה מאמא שלי. היא פתחה ואמרה שכולם בסדר ואין לי מה לדאוג, הכרזה שגרמה לגלגלי המוח שלי לעבוד מהר, מתוך הבנה שמשהו ודאי קרה. ואז, בקול הרגוע ביותר שאמי האהובה הצליחה לגייס היא סיפרה שקצר חשמלי במייבש הכביסה גרם למחצית מהבית שלנו לעלות באש.
כשהגעתי אל הבית רוב גברי השכונה כבר היו שם, חמושים במגבים בניסיון להשתלט על כמות המים העצומה שהותירו כבאיות האש אחריהן. רק אחרי שכולם הלכו ונותרנו אנחנו, עיכלנו את גודל הנזק, את העובדה שניצלנו בנס אבל רבים מנכסינו הלכו לבלי שוב. ״לכו־לכם״, הכריזו הקירות השחורים והמחנק – לכו מהבית ומשגרת החיים אל ארץ לא נודעת.
את החודשים הבאים ביליתי בין ערמות פיח, עוברת על חפצים, מנקה, מנסה להציל זיכרונות ילדות, ומשך כל הזמן הזה ניהלתי עם אבא שבשמיים שיחות נוקבות. ״למה?״ שאלתי אותו שוב ושוב. "ריבון כל חי, איך כילית את מטלטלנו באש שלוחת הזעם? האם אכזבנו או ציערנו אותך עד כדי כך? למה?״ אבל ממש כמו ריח העשן שעמד באוויר, גם השאלה שלי נותרה תלויה ועומדת.
•
מסופר על אברהם אבינו שביום השלישי להליכתו במדבר בדרך לעקדת בנו, הוא מרים עיניים ורואה את הר המוריה באופק. בתורה יפיפיה מדבר רבי נחמן מברסלב על המשמעות הזו של ״וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק״: ״ששם עתידים זרעו לכל הגדולות והטובות ולהכיר את ה׳ יתברך, וראה המקום היטב היטב, כל התקווה טובה שיזכו זרעו שם, אבל ראה את המקום מרחוק מאוד, כי אף על פי כן, הלא עתה מוליך את יצחק לשחיטה״. דווקא ברגעי הקושי וחוסר ההבנה הגדולים ביותר, צריך האדם להסתכל רחוק, לחפש את הטובה, הוא אומר.
וזה כל כך לא פשוט, לפעמים זה ממש דורש לצמצם את העיניים עד שהן כמעט סגורות, ואז מבין הריסים הוא נגלה אליך, ניצב בנקודה הכי רחוקה של האופק – הרגע שאחרי הקושי, העתיד, ההרחבה. מדי פעם, כשהעיניים שלי היו דומעות מרוב פיח, הייתי יוצאת למרפסת הבית השחור שלנו, נושמת עמוק את האוויר הצלול ומסתכלת על הנקודה שהרגישה באותם ימים רחוקה כל כך – מעלה בדמיוני לא את רגע השיבה שלנו לבית, אלא את המשפחה שעומדת מבין קירות לבנים ומדליקה אש טובה, נרות חנוכה שמרצדים על הקירות הלבנים. שגרה מבורכת. וכשהייתי שבה וצוללת אל תוך האבק בבית עם התמונה הזו החקוקה בי, האוויר הרגיש פחות חנוק. כי לפעמים השקטת הנפש נולדת מעצם הידיעה שהמצב באמת עתיד להתקן.
ישועה היא לא רק להגיע לאור בקצה המנהרה, אלא להבחין בו, לראות את יתרון האור על החושך.
•
השבוע ציינתי חמש שנים לאש הגדולה.
דווקא לא לזו שהציתה לנו את הבית, אלא לזו שהגיעה בעקבותיה והאירה בקרבי את ההבנה
שהחשכה לא הייתה רגעי השריפה, אלא מהלך החיים שלי לפניה. ההתנהלות שלי מול הבורא, התפילה מתוך תחושה שהוא עובד אצלי, מחויב לכל דרישותיי. ההבנה שכל כך רגילה הייתי בו, עד שדרשתי אותו מתוך ראיית החוסר התמידית. ופתאום המציאות התדפקה על דלתנו והזכירה לי טובות אבודות ונשכחות. איך נדע מה יתרונו של האור, אם לא ידענו קודם מהו חושך? דווקא בדירה החלופית הקטנטנה שהשתכנו בה, זו שבה שבע נפשות עייפות חלקו ארבע מיטות וקבעו תורנות על ארבע כריות, היו הרבה רגעי צחוק, ובכל רגע כזה הרגשתי שאבא שולח לי אות, משיב לי לשאלה שלי – למה שרפה? כי החיים שלך סבבו במסלול של חשכה עמוקה. איך לא ידעתי להעריך אז את העובדה שמשפחתי שלמה ובריאה. שיש לי בית. שהבגדים שלגופי הם שלי. בזכות קצר חשמלי אחד, אבא לימד אותי מבלי מילים לשוב אל האוצרות שלי ולשמוח בהם, למצוא חוט עדין של חסד בין גרגירים של פיח ואפר. כל מיצר סופו להיפתח, וכל החשכה סופה שתהפוך לאורה גדולה.

[email protected]