אני רגילה מאוד בתפילה על אמא. לא פעם היא עולה אצלי בבקשות – גם באלו שנאמרות עליה, אבל גם באלו שנאמרות עלי: ״מה יהיה על אמא, כמה זמן עוד תמשיך לבכות? מתי תהיה לה קצת נחת, מתי תראה קצת מנוחה". רק השנה, שמתי לב שזו לא המצאה שלי; התפילה הכי גדולה, זו שאמורה להעביר את כולנו בראש השנה, יום הדין, היא להזכיר את צערן של אמהות: אמא חנה שמשוועת לילד, החיכיון המתמשך של אמא שרה, ואפילו מאה תקיעות השופר הן כנגד מאה יללות שקראה אם סיסרא ששמעה על נפילת בנה. ״תראי מה זה בכי של אמא, שאפילו בכיית אמו של רשע לא שבה ריקם״, אני מוצאת את עצמי חושבת מאז לא פעם, בהרהורים שביני לבין עצמי.
עוטף אותך ברחמים
אבל עם כל החשיבות הגדולה לצערה של אם, נדמה לי שפרשת חיי־שרה היא בחינה שונה, גדולה מזה בהרבה, כי לדעת שאמא שלך בוכה עליך, על אורך גלותך, זה כאב כפול – לאמא ולילד, אבל כשאת עומדת בין ההמון, אל מול חומות האבן הגבוהות של מערת המכפלה, וקוראת את פרשת חיי שרה בידיעה שאמא שרה שוכנת כאן, ממש לפנייך, את לא חשה שום כאב, או פחד, או חולשה.
זה כמו להיכנס לבית של סבתא מאוד מבוגרת ונבונה שאת מרגישה מספיק בנוח כדי לשתף אותה בחששות הכי גדולים. ״עיכוב בזיווג, ילדה? את יודעת שאבא יצחק התחתן איתי בגיל ארבעים? ומה על חינוך ילדים? יש לך מושג מה זה להיות אמא לעשיו? ואפילו הוא חזר בסוף בתשובה וראשו נטמן במערה״, תספר לי אמא רבקה ותרטון בחיוך על איך שאצלנו כל דבר הופך ל״תופעה״: ״תופעת הרווקות״, ״תופעת הקושי בפרנסה״. ״ומה על שלום בית ואהבת איש ואשתו?״ שואלת אמא לאה ועיניה הרכות, ״ולידה שמתעכבת?״ תאמר אמא שרה, ״תראי לי עוד אשה שחיכתה לגיל תשעים לפני שזכתה״. בשביל להתגבר על רעב הן ירדו למצרים, בשביל להתחמק מאויבים הן הוחבאו במסתורין, בשביל למצוא את הבית הן עברו אינסוף נדודים. זו מערת המכפלה, ארבע אמהות שראו ועברו הכל מהכל, והן עוטפות אותי ברחמים, וכל אחת ממתיקה איתי סוד, מסבירה איך הסיפורים עתיקים־עתיקים ואיך אין כל חדש תחת השמש, ובכל פעם שאני יוצאת מהן, דומעת מבכי ומשמחה, נסוכה לי בלב שלווה חדשה.
מעשי אבות
נהוג להסביר שהמשמעות של ״מעשה אבות סימן לבנים״ היא שאם אב התנהג בצורה מסוימת, הבן ילמד ממעשיו, אבל רבי אלימלך מליז׳ענסק מחדש ואומר במתיקות: אם לאב נעשו ניסים, הבנים יכולים להיות בטוחים שגם להם ייעשו ניסים. ״אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב״, אנחנו פותחים ואומרים בכל תפילת עמידה, מזכירים לבורא הטוב חסדי אבות, מבקשים שגם אם התנהגנו לא משהו, שיעלה לפניו זיכרון אבות ובזכותם יעשה איתנו חסד. אבל אולי בעצם, המטרה היא לא פחות עבורי מאשר עבורם, שרגע לפני שאשטח את כל הבקשות – על רפואה, על שמחה, על בנין ירושלים – אני אעלה על ראש שמחתי את האבות והאימהות שיזכירו לי בלחישה: ״עקרה ילדה, מעוכב נישא, שוברי רעב בגלות שגשגו בארץ הקודש״. לא משנה כמה הישועות מרגישות לי רחוקות כרגע, מי שעשה ניסים לאברהם יצחק ויעקב, עתיד לעשות ניסים גם לי. מעשי אבות ואמהות, סימן לבנים ולבנות.
