"נטע, אני חייב שתגיעי איתנו לשם, התמונות שלך תמיד משקפות הכי נכון את המצב ויש לך עומקים שאין לאף אחד אחר פה במשרד, את יודעת את מי לקחתי בפעם הקודמת שלא רצית להגיע. התמונות שלו היו בינוניות ממש. אי אפשר היה לעבוד איתן ולהכין כתבה רצינית. פליז תבואי".
מזל שאלעד היה לידי, סימן לי עם הראש שהפעם אלך על זה. "טוב, בסדר, אני אגיע. אבל לדביר שלי יש היום יום הולדת שנה. אנחנו נגיע עד 17:00 הביתה? הזמנתי את ההורים שלי, אין מצב שאנחנו מתעכבים." "כן, כן, בטח, נהיה שם שעתיים-שלוש, את תתני עבודה ככה טוב, ובשעה 13:00 אנחנו כבר חוזרים." "טוב, להתראות, יעקב, אני מתארגנת ליציאה." לפני שניתקתי, יעקב עוד סינן לי: "ותמסרי תודה לאלעד, יש לי הרגשה שהוא היה לידך עכשיו"… "איך ידעת?" הצלחתי להוציא איזה חיוך… "מכירים אותי בעבודה…"
ידעתי שיהיה לי קשה, אבל לא ידעתי כמה… כבר בסוואנה שלקחה אותנו לעוטף עזה, הראש שלי הסתחרר והנפש הייתה סוערת. נזכרתי שלא אמרתי תפילת הדרך. התחלתי להגיד אותה לאט, בנשימות ארוכות שמכניסות אוויר ומשבצות בהן מילים. "ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם".
אני הולכת עכשיו למקום שבו פורענויות התרגשו ובאו לעולם בזו אחר זו, בזמן שאני אכלתי קיגל עם מלפפון חמוץ ולקחתי שלוק מליקר דובדבנים. ביישוב הפסטורלי שלנו ידענו שקורה משהו נורא ואיום בשמחת תורה, רק לא ידענו עד כמה… כששמענו שיש חייל חטוף הזדעזענו עד עמקי נשמתנו, וכששמענו שיש 50 הרוגים חשבנו שזה בטח מוגזם. אוי… איזה ניתוק. בהקפות שרנו ודמענו עם שירים מחזקים. הרגשנו שאנחנו מהיחידים בארץ שלא בממ"ד עכשיו ומישהו צריך להקיף היום ולזעוק: "אלוקי הרוחות, הושיעה נא". אחינו האהובים בדרום זעקו שמישהו יושיע אותם… זה קרה מאוחר מדי…
לפני שירדנו מהרכב יעקב פנה אליי ואמר שאני יכולה לקחת כמה דקות לפני שאני יורדת, שאקח את הזמן. נתן לי בקבוק של מים קרים ויצא.
אמרתי שני פרקי תהילים, הוצאתי את המצלמה מהתיק וירדתי איתה גם אני מהרכב, מנסה לנשום. הרגליים שלי דרכו באדמת ניר עוז, אבל בקושי יכולתי ללכת, חשבתי על כך שעל כל אבן כאן בערך דרך אולי מישהו שכבר לא איתנו. בהתחלה הסתובבתי בקיבוץ, יישוב רפאים, חיילים מסתובבים כאן ועוד קבוצה של צלמים זרים. התחלתי לצלם רק בשביל להיכנס לעבודה, לבדוק זוויות ומימדים, כיוון השמש, אור וצל. כמו אימון לפני הדבר האמיתי.
אזרתי אומץ ונכנסתי לבית הרוס לגמרי, כלים שבורים, תמונות במסגרת מנופצות, צעצועים ודם. דם בכל מקום. אלוקים ישמור, מה היה כאן? מישהו נלחם על חייו, וכנראה שלא אחד… לפי הצעצועים הבנתי שהיו שם ילדים קטנים. חשבתי על הרגעים היפים שהם בטח חוו בבית המתוק הזה. על צלחת הקורנפלקס עם החלב בבוקר, על שינה מתוקה מתחת לפוך נעים, על סיפור לפני השינה. על מכה בברך ונשיקה של אמא שהכאב יחלוף. הרגשתי כאב חד בלב… הלוואי שהכאב יחלוף. של כולנו… צילמתי שם כמה תמונות שגם אלף מילים לא יצליחו להתחיל לבטא את הצמרמורת שהן מעבירות. כי אין מילים בשום שפה שיכולות…
עברתי לבית נוסף שכוס קפה עוד הייתה מונחת בחוץ על השולחן עם סימן דק של שפתון עליה. קליק. תמונה. אופניים שבורים שתלוי עליהן תיק של "הלו קיטי". קליק. תמונה. חבל כביסה עם חולצה ירוקה שעדיין תלויה עליה. קליק. תמונה. קיר שרוסס עליו באדום המספר 5. עוד ועוד תמונות, כאילו שהמצלמה כבר מצלמת מעצמה. חפצים, שברים, כל סנטימטר פה הוא סיפור.
הרגליים שלי הובילו אותי לגן ילדים. הכל מפויח ושחור, כסאות ושולחנות קטנטנים. רק כמה ספרים נותרו על המדפים. פעם קראו בהם ילדים, פעם שיחקו פה בקוביות ובתופסת. צילמתי חלקי ציורים ויצירות שבצבצו מתוך השחור, קצת מפינת הבובות (כנראה שזה מה שהיא הייתה פעם…). כמה חיים היו כאן. כמה צחוק ושובבות.
יצאתי החוצה אל החצר, הנדנדה והמגלשה, עצמתי עיניים ונזכרתי… גם אני הייתי בגן ילדים שבו היו גננות, ומשחקי קופסא, וגם אנחנו רבנו בתור לנדנדה, וקראנו לגננת כשילד הציק לנו, וגם אצלנו גן הילדים הפך למקום רפאים… איפה כולם היו אז? איפה הצלמים שיצלמו את זה? שיתעדו שאני הייתי פעם בגן שושנה, והוא אינו.
התעוררתי מהמחשבות הללו, וכעסתי על עצמי. אמרתי לאלעד שזה מה שיהיה. אי אפשר לקחת מישהי שגירשו אותה מהבית שלה, מהשורש שלה, מהחיים המאושרים שהיו לה ואינם, ולתת לה לצלם הריסות של בתים אחרים. זה פצע, זה פצע שהשאיר צלקת כואבת. זה אפילו… אפילו לא פייר.
אני הבטחתי לעצמי שלא אהיה בעמדה של השוואות. כי אין מה להשוות. כאן לקיבוץ המופלא הזה, שהיה פעם ירוק ויפהפה, והפך בן רגע לגיא צלמוות, נכנסו אכזרים בני אכזרים צמאי דם, שטבחו באכזריות בבני עמי. כשאותי גירשו מהבית, אלו היו חיילים שביצעו פקודות, לא התאכזרו אלינו, השתמשו באלימות כלפי מי שנהג באלימות בעצמו. חלקם מסכנים עד היום ומתחרטים על רגע שלא סירבו פקודה.
בלי לשאול אותי, התיישבו לי על הכתפיים עתה שני מלאכים, האחד שלוחש ואומר שאין מה להשוות, ואנחנו צריכים להיות מאוחדים עכשיו ולא לשקוע בעבר, גם אם היה כואב ועצוב. והשני שלוחש מילים כמו: "כשאתכם גירשו מהבית, מי קיבל אתכם במלונות שהתפניתם אליהם, רק חובשי הכיפות הסרוגות! רק המגזר שלכם! כל עם ישראל היה בחופשות אוגוסט שמחות ומלאות בכיף. היה בחוף הים ונהנה מהחיים! איפה היו אז כל הזמרים שעוברים עכשיו ממלון למלון ומופיעים… אה, איפה?? הגעתם לשם באישון לילה מוכי צער ואף אחד לא עשה עליכם כתבות!!"
והמלאך השני אומר: "הם באמת חשבו בדרגים הגבוהים שזה מה שיעזור לביטחון המדינה. שזה יפסיק את הטרור ולא יסכן את החיילים שלנו שנמצאים שם. אז מה נהיה עסוקים עכשיו ב"אמרנו לכם"?? זה מה שיציל אותנו עכשיו?? למה זה טוב??"
הם מוסיפים ומתקוטטים ביניהם, והראש שלי מסתובב והמחשבות מתערבלות…
אני ממשיכה והולכת ומגיעה למקום שאני מרגישה שהייתי בו כבר… אבל לא הייתי פה אף פעם, למה הוא מוכר לי מאוד? אני קצת מצלמת כדי להיזכר… יעקב מבהיל אותי שלא בכוונה מאחורה: "ידעתי שכשתגיעי לפה, תתעכבי על הנקודה הזו. הבית של משפחת ביבס. אני חייב מכאן כמה תמונות חזקות, נטע." הלב שלי צנח. לכן היה לי כל כך מוכר. הרי כמו כל עם ישראל ראיתי מאות פעמים אולי את הרגע הזה שבו האמא שירי הלביאה מחזיקה את שני הגורים שלה ומגוננת עליהם מפני חיות הטרף. אני לא מאמינה שאני דורכת כאן. כל הגושים שהיו תקועים לי בגרון, כל הקולות הפנימיים שזעקו בי, מצאו את את דרכם החוצה בדמות דמעות שירדו ללא שליטה. "היום אנחנו חוגגים לדבירי יום הולדת שנה. עם סבא וסבתא ועוגה ובלונים. נרים אותו על כסא וניתן לו מתנות. הסבא והסבתא של כפיר ואריאל עלו השמיימה בסערה בשמחת תורה, ואתם, אלוקים יודע איפה אתם חוגגים שנה לכפיר. עוגה ובלונים בטוח אין לכם… אני אוהבת אותך שירי, אני אוהבת אתכם, אריאל וכפיר". הנחתי את המצלמה והתיישבתי על האדמה. לא היה בי כוח.
אני נשבעת שניסיתי לסלק את המחשבה על החייל שלוקח את התאומים של חיה פישר מהידיים שלה ומעלה אותם לאוטובוס כשהיא מתייפחת ביום הגירוש. כי זה לא אותו דבר! זה לא אותו דבר!
יעקב שלא ידע איך לאכול את המצב שלי, קיבל בדיוק שיחת טלפון, הוא התרחק כדי לדבר.
מבעד למסך הדמעות ראיתי משהו שצד את עיני, ניגבתי את הדמעות והתקרבתי. והוא פשוט היה שם. בתוך כל התופת, צבעי האפור, השחור הסמיך והריח, אוי, על הריח לא אמרתי כלום עדיין… אי אפשר להעביר אותו דרך עדשה…
בתוך כל אלו, הזדקף פרח לילית כתום בוהק, יפה ואצילי, לא קשור לכלום, לא ברור איך הוא הגיע לשם, אף אחד לא שתל אותו או השקה אותו… אולי רק האדמה הרוויה דם ודמעות…
צילמתי את המדהים הזה על רקע היישוב ההרוס, על רקע בית משפחת ביבס. אמאלה! איזו תמונה יצאה! אפילו אני שרגילה לתמונות, וכל היום נמצאת באתרים של תמונות מרהיבות מכל העולם, הבנתי שיש פה משהו מיוחד. כל הכתום התערבב לי בנשמה, הראשים הכתומים של אריאל וכפיר, החולות של גוש קטיף, החולצות, ההפגנות, הסרטים הכתומים שהתנופפו ברוח, השקיעות הכי יפות בעולם, הכל צף לי כשהסתכלתי על הפרח המרהיב הזה שצמח מתוך אדמה חרוכה.
יעקב הגיע ושאל בעדינות: "סיימת?" הסתכלתי אל הפרח הכתום שבער כמו אש, כמו סנה שלא אוכל, והסתכלתי אל השמיים של חודש שבט.
"משהו טוב יצמח מכל הדבר הזה, משהו טוב ויפה יצמח, ממש בקרוב. הוא מוכרח".
