בשבת ג' תמוז, הילולת הרבי מלובביץ', זכיתי להתארח בכפר חב"ד. הוזמנתי להעביר שיעור לסטודנטיות, ועל הדרך להתבשם מן הרוח הענקית שנושאת אותי על גבה. האמת היא שהרבי מלווה אותי מילדוּת, יש במשפחתי מחסידיו, תמונותיו יוצא ומנופף לשלום בפתח ה-770 או מאיר פנים בחלוקת הדולרים נמצאות בביתם של סבי וסבתי מאז שאני זוכרת את עצמי. ההתקשרות העמוקה יותר החלה כשזכיתי לערוך כמה ספרים שמאגדים ממכתביו, ובבת אחת נגלה לי עולם של חוכמת אמת, שידעתי שלבי רוצה להידבק בה. משפטים קצרים, תמציתיים, שמקפלים עבורי עולם ומלואו, שמכוונים את עבודת החיים שלי לתדר הנכון. ומאז, דמותו של הרבי איתי, ברגעים הפומביים יותר ופחות. מנחם משיב נפשי.
יותר קל לייבש ביצות
באותה שבת, מצאתי את עצמי עם רדת הכוכבים פונה אל מבנה ה-770 על הגבעה. הולכת ברחובות הכפר, כשאופפת אותי תחושה חזקה שגם כשאני לבד, אני ממש לא בודדה. הגעתי אל מול חלונות הוויטראז' של חדרו המואר של הרבי. בפנים התנועעו חסידים בתפילת ערבית, ואני עמדתי מחוץ לחומת הלבנים והסתכלתי. עמדתי שם קרוב לשעה, מתבוננת, מהופנטת, מתפללת בתוכי ללא מילים רק עם הרגשה ממלאת של טוב ואמת וקִרבה. עמדתי שם עד שהרגשתי שנפשי שׂבעה.
כשארזתי את חפציי במוצאי שבת ונכנסתי אל הרכב, ניסיתי לסכם לעצמי עם מה אני יוצאת מהשבת הזו, והתחושה המפתיעה היתה שלמרות שהגעתי כדי להתקרב, אני לא חבדניקית, ויתכן שגם לא אהיה. ואני גם לא ברסלבית. אני לא שום דבר שהוא לא אני, ולא נדרשים לי מהפכים גדולים בחיי, רק להמשיך בטוב שאותו אני נושאת בהתמדה, יום יום במלאכתי. הופתעתי מן התובנה הזו, אבל היא היתה חזקה ואמיתית כל כך, שהרשיתי לה להתפתח בתוכי.
כשאנחנו מדברים על אלול, אנחנו מדברים על לשוב לעצמנו, לעצמיותנו, ללוז הפנימי שהוא לגמרי אנחנו. אבל לפעמים הרבה יותר קל לייבש ביצות, לצאת למלחמות, לתכנן ולבנות מערכת כיפת ברזל, להעביר שיעורים לאלפי נשים, להיות פה ולהיות שם, לעשות מהפכים גדולים, כל אלה הרבה יותר קלים מאשר להישאר עם תכונה אחת, אפילו רק אחת, שהיא שלי וקשה לי שהיא שלי.
קל יותר להפוך את העולם מאשר להיות מי שאנחנו באמת. קל להשליך את כל המקומות החסרים שלנו על ההרגשה שאנחנו לא טובים כפי שאנחנו, ולכן צריך להפוך הכול ולהתחיל מהתחלה, ולהשתנות בשביל מישהו נעלם. צריך לאזור כוחות נפש רבים בשביל להיות מסוגלים לקום ולומר: זאת אני. מי שרוצה להיות בחברתי, מוזמן. מי שלא, אני לא נוקפת אצבע כדי להשתנות בשבילו. אלף פעם השתניתי בשביל מי שמחוץ לי, ורק בשבת ההיא קלטתי שזה היה החלק הקל.
מה ששייך לך
ימימה מבהירה לנו שלהיות רוחניים – זה להיות כפי שאנחנו באמת. ולא פלא שלעתים זה מסלול חיים שלם של נקיון, טהרה, שקילת המילים, האטת התגובות המתפרצות, ובעיקר קבלה עמוקה והסכמה גם לתכונות שלנו שקשה לנו איתן. למרות האבסורד, להיות מי שאנחנו באמת, זה לא בא ברגע.
היא גם ממשיכה ומבהירה לאחת הלומדות: את טרקת את הדלת וברחת מבית ההורים, ברחת לחו"ל, ניסית להיות מישהי אחרת, סגרת דלת למי שהיית. אבל לא מחליפים את הדמות האישית שלך, אֶת מי שאַת, במשהו שקרי. את מנסה לדחות את כל מה שהיית כאילו זה לא קיים, אבל זה קיים. אם יצאת וברחת – טעית בדרך, דעי שבסופו של דבר, מה ששייך לך – שייך לך. כי ההורים שלך, המשפחה, בן הדוד, האחות, דווקא זה מה שיועיל ויעזור לך ויקדם אותך בחיים. זה מה שקיים באמת בחיים, לא הדמיונות והשינוי בשביל משהו חיצוני. וברגע שנסכים לקבל זאת, נגלה את טוּבם ויופיים של החיים שלנו כפי שהם. נדע לשמוח ממה שיש. השחרור, כך היא ממשיכה, מאפשר יציאה מן הסתירה האישית ומן החיקויים והרצון להיות מישהי אחרת. המערכת חוזרת לכוחה.
אז אולי זה לא יהיה קל להיות מי שאנחנו, אבל באמת שלא נדרשים לנו מהפכים גדולים. ובשביל להרגיע אותי, חברה חבדניקית שסיפרתי לה על אותה תובנה, אמרה: נו, זה ברור, אין לך מה לדאוג, הרבי משאיר הרבה חסידים שלו על אזרחי…
