מחשבות בעקבות פורים
יש רגעים כאלה, שהכל מונח בדיוק במקום הנכון. אני מרימה את הראש ואור נעים נופל ברכות על המטבח ועל כוס המים. הכל מרגיש בדיוק, וטוב, כאילו הרימו כמה מסכים ופתאום גילית שהעולם באמת טוב. אני מחפשת את המילה הנכונה לרגע הזה.
זה בדרך כלל קורה לי בבוקר, אחרי שעשיתי מצוות שילוח הקן ועזרתי לכולם לצאת ליום שמחכה להם בחוץ.
לוקחת את האופניים לסיבוב קטן במושב, רק כדי לוודא שגם בחוץ הכל מונח על מקומו, הרוח נעימה, השמש בדיוק והרחובות ריקים. כשאני חוזרת הביתה משהו השתנה, מישהו נכנס, לא לבית אלא לראש שלי – אדר.

בקול לא משכנע
אבל "משנכנס אדר מרבים בשמחה", לא? לשאר חודשי השנה אנחנו נכנסים, אבל עם אדר יש איזה עניין – שהוא פשוט נוחת, שלא לומר מגיח, שלא לומר נופל עלייך כשאת עוד מנקה את החנוכיות. אדר נכנס ולא תמיד זוכר לדפוק בדלת. הוא מגיע עם שפתון ליצני מרוח, שקיות של משלוחי מנות ומחפש במבטו את בקבוקי היין.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" – אני מספרת לילדים בקול לא משכנע. ה"שמחה" הפכה למצרך מבוקש והעיסוק בה כמעט מלחיץ. החיים עמוסים וחוטפים אותי יומיום, בתוספת קדושה של פורים למהדרין עם כל ההכנות הדרושות אין לאדר סיכוי אצלי. אולי איזה שביב נחת שהספקתי לארגן הכל ואולי אפילו חיוך על בעלי שמפזז בשכרותו, אבל האמת היא שאני צמאה לשמחה אחרת. עמוק בפנים אני יודעת שהאדר הזה מסתיר איזה אוצר גנוז, אם רק אמצא סדק אולי יפתח בי שער חדש, שער של שמחה מבפנים, שלא תלויה בפרצוף של הבן שלי או בחשבון הבנק, שמחה שלא מחכה לטלפון מאמא או לרגע שבעלי יכנס הביתה. שמחה שדומה יותר למעיין פנימי ששוטף וממלא הכל עד שכל הדברים זורמים למקומם ולמידתם הנכונה. שמחה פשוטה כמו זאת מהבוקר. ביאור הגר"א מגלה לי שבכלל קוראים לזה "ששון": "כי ששון הוא אחר משמחה, כי שמחה הוא שהולך למצוא חפץ בשמחה, וששון הוא אחר כך כשכבר נמצא החפץ בידו וששון בליבו…".

טוב שבאת
אני חושבת על אסתר, שהגיעה לארמון מלא כלי זהב ומעדני עולם מתיישבת על משקוף חלון רחב, מסתכלת אל הרחוב הפרסי ותוהה בשביל מה? הסיפור נגמר, המן ובניו מתנדנדים ברוח וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. ונדמה לי שגם לאסתר הייתה מועקה לא קטנה כשנכנסה לכלוב הזהב – ארמון אחשוורוש – אבל אז הגיע אליה ה"ונהפוכו", כן, כן, אותו אחד שאני מחכה לו – ובהבזק בלתי נראה הוא פתאום הראה לה איך שערי גיהנום יכולים להפוך לעדן, ואיך כל המציאות החיצונית היא תחפושת מוצלחת כזו שנתפרה בעבודת יד של אבא, וברגע היא יכולה להשתנות ולהתהפך. כי 'שמחה' תלויה בחפץ שאנחנו מנסים להשיג בחוץ, אבל ששון? אם מקומו בלב – הוא כנראה כבר יושב לו שם בפנים, רוקד בקצב פעימות הלב…
"אבל לעתיד לבוא, יהיה אחר: אחר שישיגו הששון, יהיו הולכין להשיג עוד שמחה…." (הגר"א). היום אנחנו רודפים אחרי גירויים מבחוץ שיתנו לנו שמחה, וכשלרגע הם בידינו הששון מפרפר לו בלב. אבל לעתיד לבוא קודם תהיה ההרגשה שבלב ורק אחרי שנחגוג את המלאות מבפנים, יגיע ממילא הביטוי החיצוני. אדר כזה יותר תפור למידותי – לפגוש את הששון שבלב קרוב יותר מאשר המרדף אחרי השמחה. קודם כל ולפני הכל לחגוג את כל מה שכבר כאן: ומתוך הששון הפועם כבר תגיע השמחה עד אלינו, בדילוגים. "נהפוכו", טוב שבאת…

www.habosem.com