כמו בכל שנה הוא מגיע עם סיום החגים, בתחילת השגרה.

לו יכולנו היינו מתכוננים לקראתו, בוררים מחשבות, מתכווננים לקראת בואו.

אך הוא שוב מפתיע ומהר מדי מגיע, יום הזיכרון…

וכמו בכל שנה, יום הזיכרון קורא לי לבחור מה לנצור.

אני בוחרת לזכור סיפורי גבורה וקיום מצוות בסתר,

תפילין זעירות, הקטנות ביותר שיצא לי לראות, שהכין יהודי שלא היה מוכן לוותר על שמירת האות.

אני בוחרת לזכור, את תקיעת השופר במסירות, על סדר פסח גדוש במרור, אך עם מעין תחושת חירות.

על אימהות מסורות, קריאת שמע על המיטה והשתדלות בהדלקת נרות.

על צעקת 'שמע ישראל', על אפם וחמתם של המובילים את היהודים למותם.

על הרבי מפיאסצנה, שאיבד את הכל בעיצומו של חג וכבש מכאוביו, 'יהודים אל תעצבו היום יום טוב!' ביקש מחסידיו.

על שורדי היום יום שהמשיכו לראות את האחר ולא היססו כשנדרשו לעזור לחבר.

אני בוחרת לזכור את המרד, את סירוב הפקודה, את החוזק הפנימי, את הנשמה האלוקית שהתגלתה במלוא זיווה והודה.

את אלו שנשארו אנשים במקום בו כבר לא היה איש.

אני בוחרת לזכור את האיש הבודד ששרה עם אנשים ויכל, מספר כחותם על זרועו, ליבו שוטט ועיניו העמוקות מלאות געגוע.

הוא כבר עבר את גיל תשעים, הוא ממש קרוב למאה, אך בפנים עמוק בלב הוא עוד ילד קטן, למרות השנים, למרות שעבר זמן.

ומדי לילה כשהשמים מתכסים בעבים הוא משחק בלחפש כוכבים.

ובלילה בלילה כשהוא ממש מפחד מרעשים, הוא קורא 'אמא אמא', ובזיכרונו היא מגיעה, מרגיעה בלטיפה, מסדרת השמיכה.

אנשים קצת חוששים אליו להתקרב, אך חיוך אמיתי מסוגל לחבוש את עצבותו, לרפא מעט את הלב.

אני בוחרת לזכור שאם אותנו שונאים במיוחד, סימן שיש בנו משהו שאין לאף אחד, נשמה אלוקית, ברית אבות נצחית, אב רחום שאוהב את בניו, גם אם הסתר הסתיר פניו.

אני בוחרת להודות על הדרך לסיום הגלות, על מדינה משלנו, על פעמי גאולה, על חזרת הבנים מארבע קצוות, על קיום ברית אבות.

ביום הזיכרון אני בוחרת לזכור את הבוחרים בחיים, מוסרי הנפש על קידוש ה',

מקדשי החיים.