מספירת העומר, בה נבנות מידותינו והולכת ונשלמת קומתנו, אפשר ללמוד הרבה על תהליך פנימי. על פי רוב, אדם יודע את נפשו, יודע היכן הוא מונח ולאן הוא רוצה להגיע, ועל כן יודע להתוות לעצמו גם דרך ותהליך. בכל יום שמסתייע בידו, האדם מתקן את מידתו של היום ורואה באופק את הקולות והברקים הממתינים לו על ההר. אולם, עם הזמן אני לומדת שהשאלה המרכזית בכל תהליך פנימי היא פחות מה הפעולות הנדרשות ומהי הדרך, ויותר: איך ניגשים לעבודה, באיזו עמדה נפשית.
באחד מדיבורי העומק של ימימה אביטל ע"ה, תוך שהיא נותנת הנחיות וכלים לעצור בזמן לפני שנופלים ונחלשים, היא עושה מעין הפסקה מהלימוד הקונקרטי, ומקדישה תיאור נרחב למה שקורה לנו כשאנחנו נכנסים לתהליך. בעיניי זהו תיאור שצריך להכיר בכל מהלך שאנחנו בונים, ועל כן ליקטתי ממנו כמה כלים שיוכלו לסייע.

כישלון במרכאות
ראשית, היא מתארת, עלינו לדעת מראש שבכל התחלה יש כישלון אפשרי, כי ככה זה, כי מי שקופץ מאפס למאה באלפית שניה עלול לחוות רעידות וחוסר יציבות. בכל התחלה יש כישלון אפשרי, ואם אנחנו מקבלים בקבלה שלמה את הכישלון, אז הוא הופך לכישלון במרכאות, כך במילותיה ממש. לא כועסים כשנכשלים, לא שוברים את הכלים ומתייאשים, אלא מקבלים את הנכשלות כמובנת מאליה בתוך תהליך. אין תהליך בלי כישלון. שני צעדים קדימה, אחד אחורה, אלו הם צעדי הריקוד.

איפה מונח הדגש
ואחרי תיאור ה"כישלון", מגיע משפט מופלא שהולך איתי כבר הרבה זמן: הכישלונות האלה הם חלק מהתמודדות של החסר עם השלם הנבנה. כלומר, אנחנו בדרך לבנות שלם בתוכנו. בכל מהלך אנחנו רוצים לבנות שלם. להגיע אל היום החמישים בשלמות, לקבל תורה בשלמות. כל הצלחה מקרבת אותנו לשם, אבל גם כל כישלון, כי בדרך אל המקום השלם מתדפקים על דלתנו כל הזמן מקומות חסרים, נפילות, חוסר אמון שנצליח, זיכרונות של ניסיונות שלא צלחו. והשאלה המרכזית היא איפה אנחנו שמים את הדגש – האם בשלם הנבנה שלקראתו פנינו, או האם בחסרים שמגיעים ככישלונות שמרשימים אותנו יותר מדי. זאת השאלה המרכזית בתהליך: יש פה חסר מול שלם נבנה, ממי נתפעל יותר, על פי מי מהם ננווט את חיינו.

כוח מול כוח
כי, כך ימימה ממשיכה ואומרת, יש פה כוח מול כוח, ותמיד הכוח החזק יותר ינצח. יש כאן כוח של בנייה והתפתחות אל מול כוח של נפש סוערת שלא מאמינה ביכולתה, שכבר כמעט כלו כוחותיה מלתת עוד צ'אנס. והכוח החזק ינצח. ומיהו החזק? כמו בסיפור הקדום על הזאב הטוב והזאב הרע הנלחמים זה בזה, הכוח החזק הוא זה שאנחנו מאכילים. שניהם קיימים בתוך תהליך, הן השלם והן החסר. זוהי התמודדות חיינו לעבור מאחד לשני, ולקבל החלטה פנימית מודעת במי מהם אנחנו מתמקדים יותר, גם כשידענו אלף כישלונות, במרכאות ושלא במרכאות. החזק ינצח.

הרצף שבהשגה
ולבסוף, עוד משפט קטן אליו מתנקזות ההבנות הללו. כשיש לנו רצון אמיתי להיות בשלם הנבנה, והרצון הזה מלווה אותנו בכל יום ויום, בכל תנועה ופעולה, אז גם אם נפלנו אנחנו קמים וממשיכים, עובדים בכוח של התמדה, "כוח הרצף שבהשגה", במילותיה. כי תיקון אמיתי הוא יום אחרי יום, לא פעם אחת בלבד, בדיוק כמו שאי אפשר לצאת ידי חובת תזונה בריאה בארוחת ערב אחת על פי כל החוקים, אלא להתמיד יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. וההתמדה הזו משרתת את הנפש שלנו ובונה בנו משהו יציב. "אז אפשר להתחיל ברצון ובסבלנות", כך היא חותמת, "כבודקים צעדים ראשונים, בלי לדרוש מעצמנו התקדמות שלמה בבת אחת". להירגע, לעבוד בהתמדה וברצף, להבין שהכישלונות הם חלק בלתי נפרד מהתהליך ומדי פעם אפילו להרגיש כמה מתיקות יש בהם כי הם מעוררים אותנו לרצות את הטוב אפילו יותר, ובעיקר להחליט: פנינו אל השלם הנבנה.