חנוכה מתקרב, ולקראתו ובוודאי גם בעיצומו, כולם מדברים על האור, כולם מדברים גם על ניסים. אבל יש משהו שקודם לאור. כדי שהאור יוכל להופיע, כדי שיהיה לו קיום, הוא צריך שני דברים: כלי וחומר בערה.
לפני בריאת העולם היה אור אין־סוף. אורו האין־סופי של הקדוש ברוך הוא מילא את הכל.
אבל כדי שיוכלו ליהנות מאורו, לפרסם את אורו, להיות שותפים בהארת אורו, הוא ברא עולם – כלי, וברואים – עוד כלים, וצמצם אותו כך שהעולם וברואיו יוכלו להכילו.
אור רב מדי, עולה על גדותיו, נשפך ומתבזבז. אור בלי כלי הוא אור מבוזבז. צריך להתאים את האור לכלי, כפי שהקדוש ברוך הוא התאים את אורו לכלים שלנו. והכין אותנו – הכלים – לקלוט את אורו.
אור רב מדי, שצר וצפוף לו בכלי, יכול להביא גם למצב של שבירת כלים. לפעמים מגיע אלינו שפע שאין לנו מספיק כלים להכיל אותו, ומשהו בתוכנו נשבר. כשזה קורה, אנחנו עוברים ניסיון.
אז האור הזה, שכולנו מדברים עליו, (וגם הניסים), צריך להכין לקראתו כלים. היוונים שברו את הכלים, וטימאו את השמנים. הם פגעו גם בכלי וגם בחומר הבערה, ואז האור לא יכל להופיע.
נשאר רק כלי קטן, עם מעט חומר בערה טהור. וכשמוצאים אותו המכבים, יש שמחה והודיה.
כי אם יש כלי ויש חומר בערה, האור בא יבוא. ואפילו אור גדול – נס, שחומר הבערה יספיק לזמן רב מהמשוער.
כסלו – כיס ולב.
כיס – כלי,
לב – חומר בערה.
לב – החלומות שלנו, התפילות, ההשתוקקות; כלי – הדרך להגשמתם, הצעדים, המעשים.
שנזכה להכין את הכלי, אליו נקלוט את האור, שנשאר מחוברים לחומר הבערה שבתוכנו.
שנזכה לניסים גדולים, אבל כאלה שמתאימים למידותינו בכל זמן נתון. כל זה נכון לכל השנה כולה ולזמן זה של השנה, שנזכה להכין את הכיס והלב, לקלוט את אור החנוכה.
כלי. חומר בערה. אור.
