יום אחד, אחר הצהריים, תקפה אותי ריקנות והחלטתי לצאת מהבית ולנסוע קצת. ברדיו ראיינה השדרנית דבורה קיציס את המשוררת מרים בניון על ספרה החדש "ללה מרי" (הוצאת כנרית). מרים קראה לספר בכינוי של סבתה, ללה מרי, ובאותו רגע ברדיו היא הקריאה ממנו שיר שכתבה על פטירת סבה, ותיארה איך ללה מרי נשארה לבד, ובגיל שבעים ושלוש הייתה צריכה להתחיל מחדש.
ואני, מתוך הריקנות, חשבתי לעצמי: איך היא קלטה, מרים בניון, שאחד הצערים הגדולים בעולם הוא להתחיל מחדש. היא אספה אל שורה אחת אלפי הטחות של דמיון בקיר המציאות. אלפי בקרים שחוויתי וחוו עוד אנשים ונשים כמוני, של להתעורר שוב באותה המיטה, בחדר שבו גדלת ועודך, אחרי שביום הקודם שוב חווית פרידה. ולא ישנת כל הלילה, כי הציף אותך כל הייאוש הזה של להתחיל מחדש. הקושי בלהתחיל מחדש נמצא ורשום כמעט בכל תחום. בשיר שלה, מרים זיקקה את הכאב של העולם – להתחיל מחדש, ובכלל – להיוולד. תינוק בוכה כשהוא נולד, כי למעלה אין תסבוכות כמו כאן, הוא מבין שהוא נולד והמהלך החלומי של נשמתו שם למעלה נקטע. ובכל פעם שמהלך חלומי, או נראה חלומי, נקטע, אנחנו בוכים את כל הדרך עד להתחלה החדשה.
בעומק האדמה
הקיץ כאן לא תמיד מרחם עלינו. הוא אוסף אליו את כל רגעי השנה שהייתה, את כל התקוות, אבל קצת מנפץ אותן על קיר המציאות. קיווינו בשנה הזאת להצליח בכמה תחומים, ויכול להיות שבאמת התקדמנו, אבל לפעמים הרבה פחות ממה שחלמנו להתקדם. לעמוד מול חודשי הקיץ זה לעמוד מול ההבנה שפרק בחיינו עומד להסתיים, השנה הזאת תחלוף, כבר התרגלנו אליה אבל תכף נצטרך לעזוב הכול ולהתחיל מחדש.
להיות בקיץ פירושו לעמוד מול עשב צהוב ושרוף, מול כבישים ומדרכות רותחים מחום, מול ימים ארוכים שבהם השמש מכה בנו. הקיץ מביא איתו ייאוש לפעמים, כי כל מה שצמח כאן באביב כבר מזמן איננו, ואין לנו עיני־רנטגן לראות את הזרעים החדשים כבר ממתינים ומתפתחים בעומק האדמה. התכונות של הטבע הן גם בנפשנו, עוד אין לנו יכולת לגלות איך נתחדש בשנה הבאה. אנחנו גם לא יכולים ללמוד לעומק בקיץ, הסבלנות פוקעת הרבה יותר מהר. אנחנו זקוקים להפסקה, זמן שבו נסגור את מה שהיה, ונפנה מקום להתחלה החדשה.
ללכת עם הטבע
החסד הכי גדול שריבונו של עולם עושה איתנו בקיץ, לדעתי, הוא זה שאלול כבר נשקף לנו באופק. האוויר החדש שהוא מביא איתו, והרצון לשוב אל כוחותינו. איך מתוך העשבים הצהובים השרופים צומח פתאום חצב.
לפני שנה, הגעתי במשך כמה חודשים למקום מסוים, שיש בו הרבה שטחי־בר. בקיץ, אי אפשר היה לשהות בחוץ מרוב חום, והאדמה החשופה עם הקוצים הצהובים לא הצליחה לפתוח לי את הלב. בחורף, כשמצאתי את עצמי יום אחד מתחמקת מהגשם בין שלוליות, והכול סביבי ירוק ופורח, רציתי לנצור את הרגע הזה ולשלוח אותו אל עצמי באותם רגעי קיץ, להזכיר לי שכל קמילה היא לא לנצח. גם אנחנו, בני האדם, הולכים עם המחזוריות של הטבע, ותמיד מגיע רגע של צמיחה חדשה.
כשמרים בניון סיימה להקריא את השיר, הייתי עדיין בנסיעה, והתרגשתי יחד איתה. בדיוק חתך אותי רכב ותפס לי את שני הנתיבים, אז ויתרתי ועצרתי, וממקומי אמרתי בשקט לריבונו של עולם: תודה. רק בזכות ההכרה הזאת בצער ובייאוש של להתחיל מחדש, אולי תכף יהיה לי כוח לעוד פעם.
