גוף ונפש הם שניים שמכירים בשידוך. אדון העולמים ומזווג הזיווגים מחליט איזה גוף לאיזו נפש, כמה זמן השידוך הזה יצליח, ומה יהיו הפירות שלו. הם לא נולדים מקשה אחת, כמו שאנחנו טועים לחשוב. הם חייבים לקחת את הזמן שלהם כדי להכיר ולהתחבר.
הנפש והגוף, כל אחד מהם מובהק מאוד בתכונותיו. שונה מן השני בתכלית. בזמן שהגוף אוהב דבר אחד, הנפש סולדת ממנו. בזמן שהנפש משתגעת ממשהו אחר, הגוף חסר־אונים. וכשהם לומדים לחיות ביחד, לתת כבוד ומקום והרמוניה זה לזה, שם נולדת האהבה ביניהם. ושם השידוך, בסיעתא דשמיא, עולה יפה.
הנפש והגוף צריכים ללכת לפעמים לשיעור, סדנה או בית קפה משובח כדי להעשיר את הזוגיות שלהם. הנפש תתרומם מאיזה שיר פותח לב, ותדמע, ותרגיש שמשהו בה התרכך. הגוף יעוף על איזו הליכה בחוץ או תרגיל יוגה, וגם הוא יירגע וייפתח.
הם צריכים לפעמים לצאת לחופש ביחד, ופעם לעשות משהו שזה אוהב ופעם לעשות משהו שהשני אוהב. הם צריכים להתפתח כל אחד בדרכו בשביל שיוכלו לשבת יחד בערב ולהחליף רשמים. ובגלל שהם כל כך שונים, הם הכי גדלים כשיש ביניהם אי־הבנות. הפיוס שבא אחרי מריבה שלהם הוא הדבר הגדול שמצמיח אותם קדימה. וזה רק מעיד על כך שהמלחמות ביניהם חיוניות.


ירננו לא־ל חי
המלחמה הרותחת ביותר בין הגוף לנפש היא שעת האכילה. האדם יושב מול צלחת ואין לו מושג איך יצלח אותה. יושב לסעוד וזקוק לסעד מן השמיים. חושש שיתקפו אותו מחשבות מחלישות על מה, כמה ולמה הוא אוכל. מפחד להפריז ומפחד להמעיט, נוטה להקשיב יותר מדי לאנשים מבחוץ שיגלו לו מה ייטיב איתו מבפנים. תוהה אם הגוף יתמלא די צורכו, אם הנפש תתמלא די צורכה (היא בדרך כלל רעבה יותר), וכשהוא לא בטוח בעצמו, הוא נוטה בדרך כלל להקשיב רק לאחד מהם – לאכול רק מתוך צורך הגוף, או לאכול רק כדי להשקיט את סערות הנפש.
כל אחד מושך לצד שלו, ולפעמים נוצר פיצוץ. חוסר אמון שיום אחד השילוב הזה בין הגוף לנפש יצליח. אבל דווקא הפיצוץ יגרום לגוף ולנפש לעצור, ולשבת להתבוננות מחודשת. בזכות הפיצוץ יגיע יום שבו כל אחד ימשוך דווקא לצד של השני. הגוף יראה את הנפש והנפש תראה את הגוף. הגוף יסכים למתיקות המנחמת גם כשהיא כבדה עליו, ולא יתמוטט ממנה כי הוא יבין שאי אפשר לחיות בעולם הזה בלי מתיקות. והנפש תסכים להרגיש מלאה גם מתנועה ולא רק מאוכל. ככה, מתוך התחשבות וראייה את השני, הגוף והנפש מבינים שבעצם, מה אני בלעדי השני. מה הגוף בלי הנפש, ומה הנפש בלי הגוף. ואהבה תעלה ביניהם. ובחיבור המאוזן ביניהם, זה שגם השותף השלישי שייך בו, אנחנו מרגישים ברכה חובקת־כל, עוטפת גוף ונפש, שנותנת לנו להאמין שבעצם טוב שבאנו לעולם ככה, וטוב שהתחברנו גוף ונפש יחד, ומזל שהשדכן שלנו כזה גאון.


ועוד מילה
על הגוף ועל הנפש. כמעט כל אדם בעולם חושב שהוא שרוי במערכה הזאת לבד. כשהגוף מאותת להפחית את הלחץ ומכאיב כל יום בנקודה אחרת, בזמן שנדמה שכולם מסביב נעים על המסלול שלהם בלי מעצור. כשהנפש כל יום ויום נזקקת למנה שלה בהפרזה יתרה. אני כבר מזמן הבנתי: הנתקים בחיבור בין הגוף לנפש הם תנועה בעולם, ה' מכוון אותה, והיא לא נישאת על גב אף אחד מאיתנו. אנחנו חיילים בתוכה, כל אחד ואחת עושה את החיבורים שלו, בזמן שלו, בקצב שלו. אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים כדי לחבר את הגוף והנפש, להפוך נתקים להרמוניה, ומכאן והלאה, בדיוק כמו בזיווג – שותף שלישי שמסייע. אנחנו לא לבד.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן