יש לי שיר שמעצבן אנשים. הוא הולך בערך ככה: דום־טקטקטק, דום־טקטקר־טה. דום־דום־טקטקטק, דום־טקרטקרטה… וכן הלאה. אני שרה אותו בווריאציות שונות ובשינוי משקלים. המטרונום שלי הוא פסיעות צעדיי בדרך למעון, התקתוק הקצוב של האיתות באוטו, כשאני טופחת על גבו של העולל בדרך להירדמות, או סתם עם צלצול פלאפון מזדמן. בגלל שלהרבה אנשים קשה לשמוע שיר שהוא רק קצב, בלי מלודיה, אז אני חסה עליהם ומזמזמת אותו לעצמי בשקט. זה עדיין מהנה.
אבל הכי הכי כיף זה להשתעשע במקצבים יחד עם צפצוף המכשירים בחדר התאוששות אחרי ניתוח, שם יש למכשירי הניטור גם גבהים שונים לצלילים ונוצרת סימפוניה שלמה.
היו לנו כמה וכמה הזדמנויות כאלו. זו דרך נהדרת להעביר את הזמן בלי לטפס על הקירות. מדי פעם מבטים של אנשי צוות מזכירים לי את ההקשר של הזמן והמקום, אבל לרוב זה נעשה באופן חרישי כדי לא לעבור לאשפוז במחלקות בריאות הנפש.
פעם לא היו החגיגות הקצביות נוכחות אצלי על בסיס יומיומי. פעם הייתי מתביישת לנגן ולהתאמן. כי לא האמנתי. לא האמנתי שאני באמת נגנית והתביישתי לומר על עצמי: אני מוזיקאית. למה? פשוט מאוד: כי היו, ועדיין ישנם, טובים ממני. בעיני עצמי זו הייתה סיבה מספיק טובה כדי לא להתרברב. אז שמרתי לעצמי את החלום בסוד, ותכננתי שרק כשאהיה נגנית מעולה, הכי טובה שאפשר, רק אז אפציע לעולם בהפתעה גמורה ורק אז אוכל לתת את הכל. כי בינתיים, עד שאהיה אותה נגנית מעולה, מה יש לי לתת? את הניסיונות והאימונים והתרגולים האינסופיים? את תנועות היד שעוד לא התרככו? אי אפשר להגיש אותם על במה, הם לא כלים ראויים. אז בינתיים התחבאתי לי בפינה ושמרתי לעצמי את החלום בשקט…
אבל הרגשתי שאני לא באמת שייכת למוזיקה, ולא היא אליי. כי מוזיקה מתרחשת כשאנשים נוכחים וקשובים. ואני דאז חשבתי שאני לא שייכת, כי אני עוד לא "שם".
השינוי המהותי התרחש רק כשהסכמתי להיות בדרך, להיות מוכנה להודות במקום הלא־מושלם שלי. אמנם לגמרי שייכת למטרה, אבל בפועל עדיין להיות בדרך.
הקשר והשייכות אל מחוזות התיקון והטוב אינם מותנים במיקום הזמני שלי כרגע.
הקביעה שרק כשאגיע לנקודה מסויימת אזי אהיה ראויה להיקרא בתואר הנכסף – מסנדלת אותנו במקום, וזה לא משנה אם זה "צדיקה" או "נגנית" או "ספורטאית".
אותה קביעה שרירותית שרק ניצחון מוחלט ראוי להכרה, דופקת אותנו פעמיים:
ראשית, אין טווחי ביניים או אפשרות להיות בדרך. אין ערך עצמי לתהליך ולהשקעה הנדרשת בו. ואז זה או מקום ראשון או שאף אחד לא מסתכל עליך: אם אתה לא המנצח אז אתה אפס מוחלט.
ושנית, אוטומטית המיקום הוא ביחס לאחרים. ואז הדירוג גורם או לגאווה – בהנחה שהדירוג שלי גבוה, או לקנאה, שנאה ותחרות, בהנחה שהדירוג שלי נמוך.
האתגר הגדול הוא לאחוז במקום הזמני, בפשטות ומתוך ענווה והכרה בכלים וביכולות, ועדיין להישאר פתוחים ללמוד ולקבל, להישאר בתודעה של "תכלית הידיעה שלא נדע" כמו שאמר הבעל שם טוב.
כל חיינו אנחנו מתאמנים – כי אנחנו מאמינים. שנהיה טובים יותר, מנומסים יותר, רזים יותר, מדוייקים יותר. כל אלו הן מטרות שהצבנו לעצמנו ואנחנו חותרים לעברן. זוהי תנועת נפש בלתי פוסקת של השתכללות והתקדמות לעבר הטוב השלם יותר.
ולמרות חלקיותנו, למרות הכלים השבורים, למרות היצר הרע שכל הזמן מנפנף לנו בכל מה שאנחנו לא ועדיין אין ומייאש אותנו – למרות כל זאת אנו שייכים במהותנו אל המקום המואר והמתוקן אליו אנו שואפים להגיע.

[email protected]