בס"ד

לקבל את כל הכלים לדרך

לקבל את כל הכלים לדרך

ה', כאבא טוב, חשוב לו להדריך אותנו בדרכי החיים, ללמד אותנו כללים חשובים שנצטרך בוודאות בהמשך הדרך. שלא כמו בבתי הספר שם לומדים גם תחומים שלא בטוח שנידרש להם – ה' מתמקד איתנו ממש מגיל צעיר לעמוד על כמה נקודות שמחכות לנו בדרך.

מדהים לראות איך כולנו נולדים חסרי אונים. לומדים לקבל עזרה, לבקש אותה כשקשה לנו, לראות איך גם כשאנחנו לא עושים שום דבר מועיל – אנחנו חשובים ושווה להשקיע בנו. אוהבים אותנו ורוצים בנו סתם כך. מי שיידע לאהוב את עצמו (ולא משנה אם קיבלו אותו ללא תנאי או שלא) וזה דבר נרכש, גם אם בעבודה לא קלה – יחווה את חייו כנוחים הרבה יותר, ללא חובה להוכיח את עצמו כל הזמן. שכן בהיותו תורם ונותן הוא ודאי ישמח, וגם כשיהיה במצבים פחות נעימים מבחינת יכולותיו ונתינותיו הוא ידע לקבל עזרה ולאהוב את עצמו.

שלב נוסף אותו מעביר אותנו הקדוש ברוך הוא בתחילת הדרך, הוא שלב שמכונה בפי רבים 'דובי לא לא'. כוח ההתנגדות מדהים בגיל הזה, המתוקים הללו אומרים 'לא' גם על דברים שהם רוצים, ורק אחרי שמרפים מעט הם עושים זאת… זה שלב שלומדים גם הילדים העדינים, גם המעזים – כולם ילמדו לומר לא. לומר לא זהו ממש תנאי לחיים עם בני אדם. אלו שלא ידעו לשים גבול (המְרַצים למיניהם) ימצאו את עצמם קורסים תחת מטלות לא להם וחובות שלא מתאימות להם. שלא לדבר על כאבים ועלבונות שלא יוציאו החוצה וישבו עליהם…

שלב נוסף המגיע גם הוא פתאום ביום בהיר אחד הוא השלב של 'רוצה לבד'. המקום הדורש עצמאות גם במחיר של להישאר רעב לפעמים (כי כמות האוכל שהצליחה לזרום מהכף אל הפה הייתה בהחלט מזערית) הוא מקום שמגיע מהעומק ממש. עצמאות היא עוד עניין שבחיים מי שיקנה אותו יזכה להעז ולנסות, להעז ולהיכשל, להעז ולהצליח. כולנו היינו שם. וגם אם בהמשך היו שהפריעו לנו בדרך, סיפרו לנו שלא טוב לקחת סיכונים, או החדירו לנו אמונות כוזבות שלא נצליח – עדיין היה לנו זמן בו חווינו את המקום העצמאי הזה, ופשוט צריך לחזור ולהעיר אותו.

בערך אחרי השלב הזה מגיע גיל הנקרא אצלנו בבית 'שלי שלי'. כל דבר בבית הופך להיות מבחינת הקטנטן הזה – שלו. ואז נוצרות הבהרות מצד הסביבה מה שלו ומה של אחרים, הוא לומד שייכויות וקשרים, הפרדות וגבולות… תחום ה'שלי שלי' מבקש מהאדם גם בהמשך הדרך להגביל את יחסיו עם האחר ולהגדיר אותם – מה שלי, מה לא שלי, ולקבל שיש לכל אחד את הסיפור שלו ואת העניינים שלו. לא להתערב מדי ולא להתערבב מדי, לדעת שגם אם אני עוזר למשהו זה בגדר עזרה ולא שלי. זה ממש חשוב, אחרת ניתן לקרוס מרוב עומס. כל אחד קיבל את הכוחות לאשר שייך לו, ואם נתערבב וניקח על עצמנו מקומות לא שלנו, ייתכן ולא יישאר בנו כוח לאשר מחובתנו לעשות.

ואז מגיע שלב ה'למה'. מיליוני שאלות ניחתות בזו אחר זו על ההורים שלעיתים נותרים חסרי מענה לנוכח הלמה הנוסף לאחר שענו כבר על אלפי למיים קודמים… תחום הלמה הוא תחום מהותי ביותר, הוא מביא את האדם להביט בשורשם של דברים, לחפש את המניע והסיבה לקורה סביבו. כך מי שרואה דפוס מסוים בחייו, דברים שחוזרים ונשנים, יחפש מה גורם לזה לחזור כל פעם. וכן כל חקר העולם הזה, כולו מגיע מהמקום שמחפש את הדפוסים ומה גרם להם. כך אברהם גילה את אלוהיו כשהתבונן בחזרתיות של השמש והירח ושאל: למה? כך האדם מגלה את עצמו, וכמו שכותב רבי נחמן "כי צריך כל אדם לזרז עצמו להגיע אל הנסתר ממנו" (ליקוטי מוהר"ן עג).

מדהים לראות את טוב ה' וחסדו המדויק עלינו. רק להודות.  

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן