אבל מה אנחנו בכל זאת יכולים לעשות.
בימים האחרונים הסתובבתי עם מועקה – אחווה יש, בכך אין לי ספק. אין לי ספק גם בכך שאני לא רוצה לקחת חלק בפעולות שלדעתי מזיקות לעם ישראל ולחטופים. אבל איך אחים שלנו – קרובי החטופים שסובלים מאחת המכות הקשות ביותר שיש – גם ירגישו את האכפתיות שלנו?
דווקא בעקבות הטור האחרון קלטתי כמה ההתרחשות בקרבנו מובנת-מאליה מבחינתנו – תפילות, נרות שבת, כיסאות ריקים ועוד – וכמה אף אחד לא יכול לדעת עליה מבחוץ… עד עכשיו אפילו לא הבנתי שלמשפחות פשוט אין דרך לדעת על הפעולות שאנחנו עושים בבית או בקהילה, ושלִבּנו איתן ערב ובוקר וצהריים.
באיחור של שנה, שמתי לב שיש הבדל בין פעולה שנעשית למען החטופים – תהא זו הפגנה או תפילה – ובין השתתפות בכאב הנורא של המשפחות. אנחנו הולכים לנחם בשבעה (להבדיל!) אפילו שכבר אין מה לעשות לטובת מי שנהרג; 'רק' כדי להחזיק לאבלים את היד (ולמען החטופים יש לנו מה לעשות בעז"ה). מתברר שגם בתחום הזה יש חשיבות לעשייה, ויש מקום להוויה.
בליל שבת, בעוד אלחנן בעלי מקשיב בסבלנות לסערת הנפש שמתחוללת בי, ירד לי פתאום רעיון, וגם שלווה מסוימת ללב. הוֹ, סוף סוף יש לי כיוון. אנסה אותו מיד במוצ"ש.
עד כה ראינו לפנינו בצומת שתי אפשרויות בלבד: לבוא לחבק את משפחות החטופים בכיכר, ובעצם נוכחותנו בהפגנות לפעול באופן שכנראה מסכן את המדינה ומרחיק את החטופים, או להמשיך לפעול בשקט בבית פנימה.
האם יש בפרשת הדרכים הזו הסתעפות נוספת, שעד כה לא חשבנו עליה? בטוח יש. חייבים למצוא.
(אגב, בזמן האחרון, מדי יום שלישי, מתקיימת בכיכר החטופים גם עצרת אחדות שבועית –'שרים יחד לשובם' – שבכוונה תחילה לא מערבת קריאות שנויות במחלוקת, והבנתי שבאמת מגיעים אליה הרבה דתיים לאומיים.)
אני יודעת שאורגנו מפגשים של קהילות עם קרובי חטופים, וכאמור גם השתתפתי באחד כזה, אבל מה אני, אישית, יכולה לעשות ביומיום…
פתאום נזכרתי שהסוגיה הזאת לא קשורה רק למצב הלא־נורמלי שבו אנחנו נמצאים בשנה האחרונה. קרה לי הרבה פעמים בחיים שהתאמצתי והשתדלתי לטובת מישהו, ורק מאוחר (לפעמים אחרי שלא קיבלתי 'תודה', או אפילו שמעתי תלונה) – קלטתי שלא הייתה לו שום יכולת לדעת שחשבתי עליו ופעלתי למענו.
זה קורה הרבה עם הילדים – כשאני חוֹוה את ההליכה־לקראת מצִדי, ולהם אין שום מושג…
בליווי עִסקי שעברתי לפני כמה שנים, לימדו אותי שכשאני נותנת הנחה ללקוח – כדאי שאיידע אותו בכך. אחרת הרווח שלו הוא טכני בלבד. אבל מה עם הרווח הנפשי, עם התחושה הטובה?
גם כשאני מרימה מהרצפה יצירה של הבן שלי כדי שלא תתקלקל, אבל לא מיידעת אותו בכך (בהבעת אהבה, לא בביקורת) – הרווח שלו טכני, אבל אם לא צירפתי לכך את הרווח הנפשי ובעצם העיקרי – שירגיש שאכפת לי ממנו – הלכתי רק חצי מהדרך אליו.
וכשאני מטפלת באיזו ביורוקרטיה מעצבנת שעושה לאלחנן חררה, אבל הוא אפילו לא יודע שהיא נחסכה ממנו – הרווח שלו טכני, אבל הוא גם לא נהנה מהנשימה־לרווחה על כך שלא היה צריך לדאוג לה, וגם לא מודע כלל לכך שהחבאתי לו איפשהו מתנת אכפתיות.
לא נראה לי שלכך התכוונו חכמינו כששיבחו מתן בסתר.
השבוע אפילו הקב"ה, שלפעמים בהחלט נמצא בתוך ההסתרה, הצטרף כדי ללמד אותי את העניין הזה…:
לאחרונה אני עוברת אימון לתיקון האמונה, אחרי שקלטתי כמה אי־דיוקים יש לי בה (שכמובן גורמים לי הרבה כאב). בשבוע שעבר המאמנת נתנה לי שיעורי בית, כשהמטרה הייתה שארגיש את אהבת ה' אליי: לכתוב בקביעות איך התפילה שלי נענתה בכל יום, לפעמים אפילו לפני שביקשתי. היא ראתה (וצדקה) שאני לא כל כך אוהבת את המשימה, כי אני דווקא שמה לב ומודה אף על דברים קטנטנים במהלך היום, אבל סבְרה שזה יעשה לי טוב. קיבלתי.
סיימתי את שיחת האימון, אומרת לעצמי שבימים הקרובים אמצא את הנקודות הקטנות והנחמדות שהיו לי בכל יום. תוך דקות ספורות ה' הרעיף עליי ישר לידיים שתי מתנות־ענק – זכִיות קיצוניות, מובהקות, לחלוטין לא צפויות, שהשאירו אותי פעורת פה. מתנות שאי אפשר לפספס, שדרשו מה' לשַדֵד מערכות במיוחד בשבילי, באופן שבו פשוט לא יכולתי שלא להרגיש את אהבתו אליי, את חיבוקו הברור והמיידי.
כעבור שבוע סיפרתי על כך למאמנת, ומצאתי את עצמי אומרת לה שהקדוש ברוך הוא לא רק החליט שהוא לא מוותר עליי – אלא שהיה לו חשוב שגם אדע זאת, שהברכה שהוא מֵריק עליי לא תשאיר לי מקום לספק לגבי האהבה שבה הוענקה. שמעתי את עצמי אומרת: "ה' לא הסתפק בַּדאגה לי; הוא רצה שגם אֶראה אותה".
מתחילת המלחמה בחרתי לי חטופה יקרה. התפללתי עליה מדי יום, התחברתי אליה, והשתדלתי לשלוח לה בכל הדלקת נרות כוחות, תקווה ואופטימיות. כשברוך ה' היא חזרה בעִסקת החטופים – כמעט יצרתי איתה קשר, אבל כל הזמן דחיתי זאת, כי מה היא צריכה אותי עכשיו על הראש שלה.
אחר כך התפללתי על חיילת, שלצערנו התברר שנרצחה, אך ב"ה גופתה חולצה.
ובחצי השנה האחרונה שוב נמצאת במחשבתי אותה אִשה ששוחררה: קרוב משפחתה נשאר שם – סיוט שאי אפשר לדמיין – והחלטתי שראוי מצִדי להשלים את התפילה… מאז שְמו ושם אִמו דְבוּרים על לשוני מדי בוקר.
בליל שבת, כשה' הוריד לי את הרעיון איך בכל זאת אפשר שהמשפחות המתייסרות ירגישו את האחווה בינינו – הבנתי שאולי אין לי הפריבילגיה להיות אחות מנומסת שמתפללת בלחש מרחוק וחוששת להפריע. אולי קרובת החטוף לא צריכה אותי עכשיו על הראש שלה, אבל כן צריכה בלב. מה שבטוח – אני רוצה לנסות לאחות.
במוצ"ש התחלתי לחפש את מִספּרהּ, וב"ה מצאתי אשת קשר שמכירה אותה. העברתי לה דרכה הודעה מהלב, והופתעתי מהמהירות שבה הגיבה. בעיצומו של כאבהּ הבלתי נתפס – הבנתי שזה נגע לה בלב. היא הרגישה שאני איתה. לכך ייחלתי, כי זו האמת.
למחרת בבוקר, כבכל יום, התפללתי לשובו של החטוף. אבל הפעם הרגשתי במפתיע במשהו קטן שזז בתוכי – יצירת הקשר עם קרובתו העמיקה את המילים שכבר שגורות על פי: אני מכירה קצת יותר במי מדובר, זה מקרֵב בינה וביני. כבר לא מדובר בקשר חד־צדדי.
בעז"ה אני אמשיך לשלוח יד־אחות.
ואתם? הרי כל אחד מאיתנו אימץ חטוף. מתפלל עליו בשמו המלא, חושב עליו, יודע איך הוא נראה, מייחל לרגע שבו יחולץ עם כל אחֵינו.
האם משפחתו יודעת שכל כך אכפת לנו ממנו? שהוא הפך גם לבן משפחה שלנו?
אני מציעה שהשבוע – כל אחד מאיתנו ישיג מספרי טלפון של קרובֵי החטוף 'שלו' ויכתוב להם: אני מתפלל על בן המשפחה שלכם, אני חושב עליכם יום ולילה, אתם נמצאים בלב שלי כל הזמן.
פעם בחודש אפשר גם לשלוח משהו טעים שיחמם את הלב (גרים רחוק? יש שוברים), ואפילו מכתב בדואר, בכתב יד. אם יש אפשרות גיאוגרפית – גם לקפוץ לחבק באמת.
(גם אם לא תשיגו מס' ישיר – היעזרו כמוני בדוור נאמן שיעביר את הודעתכם / חפשו אותו ב'פייסבוק' / מִצאו פתרון יצירתי אחר. אל תוותרו.)
בבקשה, אשמח אם תעדכנו אותי ששלחתם הודעה, ואיך היה. יחד נמשיך לחשוב איזה טוב אנחנו יכולים להוסיף.
רק לקראת סיום, אלחנן מזכיר לי: "הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו" [מסכת שבת]. לא חידשתי כלום 😉
יהי רצון שכבר השבוע נזכה לעשות את החיבורים האלה בחגיגות ההודיה – הן לא יְיַתרו את העבודה שלנו, אבל סוף סוף, היא תיעשה מתוך שמחה גדולה. הגיע הזמן.
יאללה, מאחים?
