"הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים".
כמה אני מוצאת את עצמי מנסה להזין את הכל סביבי, את הילדים והבית בארוחה טובה, לבוקר לבית הספר, לצהריים, לערב, שיהיו בריאים, בבגדים נקיים, מתאימים, לא חמים מדי, לא קצרים מדי, ראויים, בתזכורת לשעורי־בית, לשעות שינה – שילכו לישון בזמן, שיקומו בזמן, שיהיה להם כוח, שיהיו ערניים ושמחים ו…
שמה בצד
מרוב פרטים אני מוצאת את עצמי מסוחררת בפרטי פרטים. רגע, עניינם המקורי של כל אלו היה לדאוג לכולם לטוב, אבל בתוך כל זה נעלמו לי החן, החסד והרחמים.
איפה הלב של הכל? בשביל מה אני רצה אם לא בשביל להיטיב איתם, לאהוב, לעטוף, לראותם מחייכים וגדלים עם תחושה של קרקע שאוהבת ולא גוערת, שמצמיחה ולא דוחקת.
ה' זן אותנו בטובו, בחן, בחסד וברחמים, בסיום הארוחה אנחנו מברכים קודם כל על אלו, ורק אחריהם נודה על הלחם.
ואני יודעת, כשהלב פתוח מספיקה גם פיסת לחם קטנה והשמחה ממלאת את הכל. ואם הלב נעלם, כל הממתקים, החידושים והאטרקציות שבעולם לא יועילו. הכל יחלוף במהירות ותישאר תחושת החסר.
אני נושמת עמוק, שמה בצד רשימה של הספקים, רשימה של צריך, ועוברת לתשומת־לב אל הלב.
כוונות טובות שהלכו לאיבוד
וזה לוקח אותי למחשבות על עיקר וטפל בכלל.
כמה משאבים אני משקיעה, כמו האנושות כולה, בשלל עניינים שכל הסיפור שלהם הוא למלא את אותה נקודה עיקרית, פנימית ו…נשכחת.
כמה בתים יפים נבנים, בעיצוב ובחן, כדי לשרת את המשפחתיות והאהבה הנכספות, המבקשות לשכון בהם, כמה בגדים נתפרים כדי לשמח את לובשיהם לכבוד חג או שמחה משפחתית, כמה אוכל מתבשל ונאפה כדי להשיב־נפש ולשמח־לב בחגיגות ושמחות או רגעים חשובים אחרים, אבל כל־כך הרבה פעמים הגולם קם על יוצרו. השמחה נעדרת ובמקומה בא מפח־נפש מעומס־יתר של זמן ואנרגיה שיצאו לגמרי מפרופורציה, במרדף אחרי הכלי שבא לשרת את תוכנו.
אין לי נוסחה מוגמרת למדידה. אולי עצם החשיבה על סך המשאבים המוגבל שיש בידי, יזכיר לי לשים לב לאיזונים מדויקים יותר, מכוונים יותר. אם אזכור שאין לי את כל הזמן, כל הכסף וכל האנרגיה שבעולם, תתחדד תשומת־הלב מהיכן אני יוצאת ולאן אני חוזרת, ובשביל מה הכל.
טוב לי להניח בצד את המתכון המיוחד לעוגה המאלפת, להסתפק במשהו קליל יותר – ולפנות את עצמי לנוח לקראת השבת, לוותר על עוד מסע קניות לטובת שיחה עם מישהו קרוב, קריאת ספר שיכוון אותי או זמן לתפילה.
