הבנתי משהו השנה, הבנתי בשכל ובלב.
תמיד היה לי קשה עם פורים.
אוהבת את סוכות, מאוהבת בפסח, מתרגשת משבועות, מחוברת לחנוכה.
אבל עם פורים קשה.

העומס הזה של אין ספור מצוות ועשייה שנדחסים ל-24 שעות.
הריצה הזו מדבר לדבר, שלא תמיד מאפשרת להתחבר, ולו לאחד מהם אפילו.
להיות נוכחים במשהו מתוך כל זה.
בכל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מול ההתלבטות הזו,
מה לעשות בליל פורים.
לבשל אל תוך הלילה את סעודת היום?
לארוז משלוחי מנות שיש לשגר למחרת בבוקר?
או ללכת למשתה הנשים בישוב שלנו?
וכשבוחרת באחד מהם, הראש נמצא במה שלא בחרתי…
וגם אם הצלחתי להרפות מהמשימות וללכת למשתה,
גם שם אני מוצאת את עצמי מתלבטת.
לרקוד עם כולן, או ללכת הצידה ולנצל את שעת הרצון העצומה הזו לתפילה?

וגם… כמה חול וכמה חומר, איפה הקודש בחג הזה בכלל?

לעמת היציאה לדירת עראי בסוכות, להרגיש את השכינה מתחת לסכך הסוכה.
או לעומת המעמד של ליל הסדר. לחוש כאילו יצאנו ממצרים ממש עכשיו.
או אל מול קבלת התורה… הלימוד המתוק אל תוך הלילה.
או התפילות והדבקות מול נרות החנוכה…

פורים מלא באוכל וממתקים, והמגילה לכאורה מלאה בתככים ונשים.

ועוד לא התחלתי לדבר על תפקיד המלבישה שאני מקבלת.

להחליף לכל ילד קטן שלי את התחפושת והאיפור כל חצי שעה בממוצע.

עכשיו יש לי שניים קטנים.

אבל איך שרדתי כשהיו חמישה קטנטנים וצפופים!

אבל השנה הבנתי משהו בשכל ובלב.

פורים הוא החג שלי יותר מכולם.

כי את השכינה אני מרגישה בסוכות, רק בשנה שבה אני מרגישה טובה.
כשהגעתי אל החג עם כמה שיותר הכנה רוחנית, כשאני מרגישה בת אהובה של השם.
כי את עוצמת ליל הסדר, את ההרגשה שיצאנו עכשיו ממצרים, אני מרגישה, רק אם נדמה לי שאני ראויה להיגאל.
כי ללמוד תורה בשבועות אני לומדת, רק אם מרגישה ראויה באמת.
ולבקש מול נרות החנוכה אני מבקשת, רק אם זו לא נראית לי חוצפה, שאחת כמוני תבקש.

אבל, אם לא הצלחתי לעשות הכנה טובה לאחד מהחגים האלה,
או לפחות להגיע אל החג עם הרגשה שאני בת אהובה של השם גם בלי ההכנה,
אם הגעתי לאחד מהחגים האלה, בהרגשה שאני לא ראויה,
אז אני לא מתחברת לחג האהוב עלי.

יודעת בשכל שזה חג מדהים, וכואבת ברגש את הריחוק.

אבל פורים… פורים זה חג שנזרקים אליו! איך שאני, כמו שאני, בכל מצב!
והדלת אל הקב"ה פתוחה בשבילי, מאיפה שאני מונחת.
חג ששותים בו עד דלא ידע, בין ארור המן לברוך מרדכי, אז גם לי, בכל מצב, יש בו מקום.
אולי בגלל זה הוא כל כך מלא במצוות ועשיה דחוסה, בפרק זמן כל כך קצר.
ככה אפשר לחטוף קרבת השם, מכל מקום בו אני מונחת,
ואם הצלחתי להתחבר ולהיות נוכחת יותר או פחות.

כל מעשה קטן, תפילה קטנה בשעת רצון, שתי מנות שנתנו לחברה, שמיעת קריאת מגילה,
כל מעשה קטן נחשב. והכל אהוב ורצוי לפניו יתברך.

מה שהבנתי בשכל ובלב,
שאת כל החגים האלה שאני אוהבת, אני אוהבת על תנאי.
אוהבת בתנאי. בתנאי שאהיה ראויה להם
התניה כזו שעשיתי לעצמי.

אבל פורים הזה, שהיה לי כל כך קשה לאהוב,
אוהב אותי ללא תנאי.
בחג הזה הקב"ה אוהב אותי ללא תנאי.

ואולי אולי… גם כל החגים האחרים אוספים אותי אליהם באהבה ללא תנאי
וזה רק בראש שלי שהם כאלה רציניים ועם תנאי קבלה.
אבל זו כבר תובנה אחרת להגיע אליה.
שאולי אני מתחילה להבין בשכל, אבל עדיין לא בלב.

אז אם מישהי יקרה מצאה את עצמה בשורות שלי,

אפשר לעשות לטור "גזור ושמור" ובשנים הבאות, להיזרק אל פורים, ללא תנאים כלל!