ממדבר מתנה

ממדבר מתנה

האוטובוס עוצר במחסום, ליבה הומה בחוזקה, היא מנסה לחשוב על ברכה שתוכל ללוות את דמעות הגעגוע והשמחה. את ברכת "שהחיינו" היא בירכה על שמלה לבנה חדשה, שהכינה בפסח לקראת הגאולה, וכיוונה בכל לבה על הרגע הזה.

במחסום חיילים מנופפים לשלום, מסמנים בשמחה לאוטובוס שיעבור.

היא חושבת לעצמה אם הם בכלל נולדו כשהיא עזבה, אך היא בטוחה שכמוה גם הם מבינים את גודל השעה.

הם נכנסים ליישוב שהיה פעם ביתה. הכל עדיין כל כך עראי, וכל כך נטוע.

היא עוצמת עיניים, מנסה שוב לדמיין את המקום שעזבה כשכאב על עבר ושמחת גאולה משמשים בה בערבוביה. היא קצת כועסת על עצמה, על מה שהיא מרגישה, היא כל כך דמיינה את הרגע הזה, והוא כל כך שונה, גם בנוף וגם בלב.

מעל בית הכנסת הגדול החדש ניצבת המנורה, שגלתה עמהם ועלתה עמהם, עדות לבאי עולם ששכינה שורה בישראל.

הבניין הקדוש והמוכר מזכיר תחושה של בית, עיניה תרות אחר החממות המוכרות של משפחת מנשה, ומשפחת מלכה.

היא מחפשת את בניין המזכירות עם הגג המיוחד והשביל שעלה אל ביתה, בו נהגה לשחק מחבואים עם פדות ואמונה, הן יגיעו לכאן עוד מעט, יחד יוכלו לזכור ולהתגעגע, לשנים, למשחקים.

עמרם מהמכולת מסמן לה לשלום, ומספר על הסחורה החדשה שתגיע "בעזרת ה' ובישועתו" היום בצהריים ומבקש אם שלמה יוכל לבוא לעזור.

היא מסכימה עבורו בשמחה, היא אף פעם לא יכלה לסרב ל'עמרם פינוקים' שלא השתנה, נדמה שהזמן עבורו עצר מלכת, וצבע רק מעט משערות ראשו בצבע החכמה, כדי לצאת ידי חובה.

עשה לה טוב לראות את עמרם, היא שוב מצליחה להרגיש מין תחושה של בית כמו פעם, תחושה שהשאירה כאן בחולות עת גלו מביתם, ביום בו בית, חום ותום הונצחו בסרט כתום.

היא נזכרת בחולות מאחורי הבית של משפחת וייס, היא נזכרת בתחושה של החול החם הנוגע בכפות רגליה ומאמץ אותן אליו באהבה.

עכשיו היא מבקשת לחוש שוב את אותה תחושה, כמו עץ נטוע עמוק באדמה.

שם על החול היא נזכרת בשיחה של רב היישוב שלימד בדמעות על בית המקדש השני, שנבנה אחרי שנים של ציפייה, ועל העם הזה שמסתכל ולא מצליח לשמוח באמת,

"כי איך אפשר להשוות בין הבית הגדול שבנה שלמה המלך עליו השלום, לבית הזה שנגלה לעיניהם במלוא תפארתו וחסרונו?"

ועל דברי הנביא שמנחמם, "הייתם שם, ראיתם, אתם זוכרים את הבית החרב, והבית הזה קטן ודל בעיניכם, אך דעו, גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון! תתגלה כאן תורה שלא התגלתה, גדולה ומאירה יותר מקודמתה".

 דבריו עוד מהדהדים בלבה,

 "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון! אנחנו גדלים ועולים קומה, הגעגוע הזה הוא חלק מכאבי גדילה".

היא מצליחה פתאום לשמוח, בגעגוע שמלווה אותה, היא מאמצת אותו לחיקה, שומרת בתוכה מקום לקומה החדשה שנבנית בליבה, ממדבר מתנה.

היא עולה את השביל בחזרה לכיוון ביתה וברכה מתנגנת בליבה,

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מציב גבול אלמנה".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן