הם עומדים בהיכל, מתקשים להתקדם, לבם נחמץ ממראה היכל שדרכו בו זרים.
הם, גיבורי קרבות, מלאי רוח ואומץ שראו מלחמה, עוצרים מעט, לבם לא נותן להם להמשיך בקצב מרוצת המלחמה, לבם עוד זוכר צלילי קצב קדוש, פעמון רימון, פעמון רימון.
הם שבו מן הקרב מנצחים, טמאים מול טהורים, מעטים מול רבים.
הם רואים את המנורה, עומדת ביופיה, כפתוריה ופרחיה ממתינים שיאירו נרותיה.
הם לא מוכנים לוותר, מחפשים בין ההריסות פך שמן חתום, בחותמו של כהן גדול.
לבם לא נותן להם להדליק בשמן שהותר בציבור, הם מחפשים שמן טהור, מחפשים סימן, חותם של כהן גדול.
הוא עומד שם בצד, מביט במתרחש, איך קרבים כולם כל אחד בתורו.
נשיא נשיא ראש אחד לשבט להקריב מנחתו.
הוא עומד שם בצד, מסתכל וליבו נחמץ.
מרוב אהבה חלשה דעתו של הכהן הגדול מאחיו.
גם הוא רוצה להיות חלק, להקריב מנחת אהבה, לחנוך את משכן ה', לחנוך בית שכינה.
לא מפני כבודו הוא מבקש, לא מכבוד שבטו לבו מתכווץ, הוא רק רוצה גם, להיות קרוב.
ומלך בוחן לבות וכליות, ראה ללבו של הכהן הגדול, הבטיח ששלו גדולה משלהם, הבטיח שיבוא יום והוא ידליק ויטיב את הנרות.
והכהן הגדול לא שינה, כל יום הוא הדליק מכוח אותו הגעגוע, מאותה אהבה, הוא ידע, מכוח ההבטחה, שעוד יבוא יום, עוד תבוא חנוכה, קצת אחרת מהראשונה בו נחמץ לבו האוהב, כי לא זכה להיות חלק.
כך הבטיח מקדש זרע אהרן, שעד סוף כל הדורות הוא וזרעו יטיבו הנרות.
הוא זה שנתן להם את הכוח לצאת לקרבות, לחפש בין הריסות כבוד מחולל, פך שמן, שנותר בחותם.
בזכות לבו שכאב אי שם לפני שנים, בזמן חנוכה אחרת, חנוכת הנשיאים.
ובכל בית ולנצח נצחים, גם בזמנים הכי קשים, יעמדו ישראל קדושים, ככהנים בבית ה' יטיבו הנרות, ידליקו מנורה.
ומול נרות מאירים, יבקשו הבנים, עדות לבאי עולם, שישיב ה' שכינתו לביתו, ויקום וירחם ציון, כי הגיעה עת לחוננם, הגיע זמן גאולתם.
כי גם הם כמו כהן גדול לפני שנים, מבקשים להיות חלק להיות ראויים.
גם הם, כמו אז, יותר מדי זמן מתגעגעים.
