בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני

בחודשיים האחרונים שמתי לב שיש לי עיניים גדולות. שאני מפריזה, שאני רוצה הרבה יותר ממה שאני יכולה. שאני לוקחת לעצמי מהחיים האלה מנה גדושה, הרבה מעבר למה שאני מסוגלת להכיל.
כמעט מיד הבנתי שההפרזה הזאת לא באה סתם. היא באה מיד אחרי תקופה עמוסה מאוד, ולמרות שהעיסוקים הרבים היו מבורכים, לא הייתה לי הפניות הרגילה לתת תשומת לב לעצמי.
בכל מקום שבו אנחנו מחסירים מעצמנו, תבוא מיד, באותה עוצמה, תגובת נגד של הפרזה, של הגזמה, של רצון להגדיל ולפצות על כל מה שחסר. יבואו העיניים הגדולות שרוצות הרבה מעבר לאפשרי, רק כדי למלא את הבור שנפער כשלא מילאנו אותו במה שטוב ונכון לו.


הלב יודע
תיקון המידות הוא לפעמים כפשוטן של המילים: לתקן ולאזן את המידה של מה שאנחנו נותנים לעצמנו ומה שאנחנו מחסירים מעצמנו. כשניסיתי לחשוב איך להתגבר על תקופה שבה לא השקעתי בעצמי בצורה סדירה, איך לא ליפול לצד השני של ההפרזה, עלה לי רק דבר אחד: לתת לעצמי. ככה הרי בורות פנימיים מתמלאים. ואפילו בתוך סערת־משימות גדולה אפשר לעצור ולראות מה אני נותנת לעצמי. אפשר להגיד לעצמי בקול: היום, למרות כל העיסוקים, נתתי לעצמי ללכת לישון בשעה סבירה. מחר, למרות שאני מחוץ לבית עד הלילה, אני לוקחת אתי מזון לכל היום, כלומר אני מזינה את עצמי במשהו שהכנתי לעצמי עם רגש טוב ואכפתיות כלפיי. מידה היא דבר סובייקטיבי, כל אחת יודעת כמה היא רוצה וצריכה לתת ולקבל מעצמה. הלב יודע מה ממלא אותו, הוא מרגיש פתאום רחב וקל יותר. רק לתת לעצמי.
יש הנחיה ברורה מאוד, בהשראת ימימה, לגבי רעיון הנתינה לעצמנו – פשוט לא לכעוס על עצמנו מעצם הרעיון לתת לעצמנו. זאת הגדרה מדהימה בעיניי, וכי מישהי יכולה לכעוס מעצם הרעיון לתת לעצמה? באופן מודע כנראה שלא. באופן בלתי־מודע, כל כך הרבה דברים מגיעים לפני שניתן לעצמנו. כל כך הרבה אנשים, משימות, צרכים, רצונות, שאיפות, רגשות אשם, כל אלה יגיעו לפני שנעצור רגע ונבין שהדבר הכי יקר כרגע הוא באמת להיטיב עם עצמנו. לתת לעצמנו כוח גם בשביל מחר. גם בשביל חיים שלמים שמבקשים אותנו במלואנו. לתת לעצמנו רגש טוב, חום לב, לחזק את עצמנו ולראות איך מתוך ההתחזקות אנחנו קמות ומתחזקות יותר ויותר.


לחזור בטוח
וזה, אני חושבת, מה שנקרא להרבות בשמחה. על כל מקום של החסרה, להרבות בנתינה פנימית שמחממת את הלב, עד שבאה שמחה. להרבות באופן מאוזן עד שנגיע למידה הנכונה, המתוקנת. להרבות על מה שלא שמחנו כל השנה.
זה נשמע קל במילים הכתובות, זה לא תמיד קל במציאות, וכל תלמיד נהיגה מתחיל יודע שכשזזים בטעות לשוליים – אסור לפנות מיד בחדות לצד השני כדי לחזור לכביש. יש להישאר שם קצת, עד שהתנועה תאט ואפשר יהיה לחזור בבטחה. אז גם כאן אני חוזרת בטוח, במילים שאנחנו מכירות עדיין על דרך השלילה, אבל מתוכן תבוא בעזרת ה' גם הבנה מחזקת וטובה:
אל תחסירי מעצמך. אל תקשי על עצמך. אל תסתירי את עצמך. אל תחלישי את עצמך. אל תרחיקי את עצמך. אל תקטיני את עצמך. אל תשפטי את עצמך. אל תעקמי את עצמך. אל תצערי את עצמך. אל תהיי נגד עצמך. אל תרעישי לעצמך. אל תיסוגי ממי שאת. אל תתעלמי מעצמך. אל תטשטשי את עצמך. אל תעמיסי על עצמך. אל תקחי מעצמך מה ששייך לך בזכות ולא בחסד, כי יש לך רשות מלאה לקבל זכויות שהן ברורות מאליהן לגבי חייך. תתחילי לתת לעצמך את הדברים הפשוטים, וצייני לעצמך בקול מה נתת לך הרגע. כל בור יהפוך ככה לבאר מים חיים. ותרבי בשמחה.


[email protected]

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן