בס"ד

יום שישי, 12 אוגוסט, 2022
הכי עדכני

באחד הימים לקחתי את בני שלוקה בשיתוק למעקב שגרתי באחד ממכוני הבריאות בירושלים, שהיה ממוקם באחד האזורים ההיסטוריים יותר של העיר. המחשבה על כך שרגליי דורכות על עשרות שנות היסטוריה הייתה אמנם מרוממת, אבל כשעושים את המסלול הזה עם כיסא גלגלים זה הופך להיות קצת פחות הרואי.
היה קשה להגיע למקום, להעלות את הכיסא הכבד ממפלס הכביש למדרכה, להמתין עד בוש לתורנו ולבסוף לגלות שכדי להגיע לבדיקה צריך לרדת קומה ואין מעלית.
כשיצאתי סוף סוף מהבילוי המתיש נתקלתי שוב באספלט המעוקם של הכבישים והמדרכות שכאילו רק ביקשו לאתגר עוד יותר את המסע, ואז כשנתקעתי במעבר צר בין שני רכבים חונים – נשברתי. מי יוכל לעזור לי? הייתי חסרת אונים. הבטתי ימינה ושמאלה אך מגרש החניה היה ריק מאדם.
נשמתי עמוק וחיכיתי לישועה.
רגעים ספורים לאחר מכן עבר מולנו אדם, זר עד לרגע זה, שראה את המבוכה ונחלץ במהירות לעזרתנו. הוא הפסיק מיד את השיחה בטלפון הנייד וסגר אותו, הניח בצד את התיק וניגש להרים איתי את הכיסא כדי לעבור את המכשול.
אני מרימה מימין, הוא משמאל, אני דוחפת, הוא מושך ושנינו יחד מעודדים את הילדון הישוּב בכיסא שהיטלטל לצדדים במעבר הצר. פתאום ברגע אחד הפכנו מזרים גמורים לחברים.
המהפך המשמעותי מהבדידות והמצוקה הרגעית לחיבור אמיתי ועמוק של ח