יום ירושלים אהוב עליי מאוד. כ"ח באייר – יום שחרור ירושלים. חמישים שנות שמחה ואיחוד. הרבה פעמים אני חושבת על כך שהקדוש ברוך הוא לא היה נותן לי להיוולד לפני ששוחררה ירושלים, הוא לא היה עושה לי את זה. אני חיה ונושמת ירושלים. אז חוגגים… אבל מוזרה היא ההיסטוריה המספרת כי בכ"ח באייר, חגגו בעיר הקודש שלנו את היום הזה הרבה לפני ששוחררה העיר ושבה אל בניה.
כבר לפני מאה שנה חגג בה הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל – הרב קוק, את יום עלותו לארץ, ואיתו מאות מתלמידיו ומקורביו. יום עלותו של אדם ארצה הוא יום חג והודיה, כל שכן בצדיק כזה שמטביע חותם בכל אדם הפוגש בו, כהן המחבר את החלוצים עם אנשי היישוב הישן… חגיגה רצינית.
הפלא העצום הוא שעוד הרבה לפני כן, לפני בואו של הרב קוק ארצה חגגו בירושלים את יום כ"ח באייר! זהו יום ההילולא של שמואל הנביא – איש ירושלים. זה שנולד מתוך תפילות אמו במשכן שילה והובא בעודו ילד לשרת בקודש. האיש שגדל והיה ל'רואה' היושב ברמה, היכן שנמצא קברו עד היום. הוא זכה להיות האיש שכל המצוות שנצטוו בני ישראל בכניסתם לארץ, נתקיימו על ידו. מחיית עמלק (אגג), המלכת מלך (שאול ודוד) ובניית המקדש (המשכן שהיה בזמנו, בו שירת כל ימיו ותכנון המקדש יחד עם דוד).
בונה ירושלים
חשבתם פעם על כך שאנו מברכים בשם ומלכות "בונה ירושלים" על משהו שעדיין לא קרה? האין זו ברכה לבטלה?! שמעתי על כך דבר מעשי וחשוב. תפילה אמיתית היא בעצם עלייה, פילול, ייחול להיות עכשיו במקום הרצוי שלי. מי שיודע להתפלל באמת, יודע בעצם לחיות בזמן התפילה, במקום שהוא 'המציאות המיוחלת שלו', לחיות את הרצוי ממש כאילו הוא קורה בזמן הווה.
המתפלל האמיתי חי ברגעי התפילה שלו את קיבוץ הגלויות, הוא רואה את האנשים שמגיעים מרחבי העולם ושומע את "הבאנו שלום עליכם"; כשהוא מברך בלשון הווה "רופא חולי עמו ישראל" הוא רואה את השכן שזקוק לרפואה דחופה, מחלים ועומד על רגליו, בריא ושלם; ובעיני רוחו הוא רואה את מטען החבלה שמכינים אויבינו, מתפוצץ להם בידיים כשהוא מברך "שובר אויבים ומכניע זדים". כך היא תפילה אמיתית.
גם בתפילותינו הפרטיות המבקשות על החסר בחיינו, עלינו לנסות להיות במקום בו אנו יכולות להוריד דמעות של הודיה עצומה על "היש", על האיש שלו זכית, על הילד שנולד לך, והוא זוחל יפה כל כך. בריאות, פרנסה, חינוך ילדים… כל הרצוי, המפולל, המיוחל – הכל בהווה מהמם הקיים בנו.
טבוע בגֶנים
עיני לאה היו רכות כי היא הודתה לה' על החתן הצדיק שיהיה לה, כשכולם סביבה ריננו שעתידה היא להינשא לאותו רשע. דמעותיה הביאו אליה את יעקב עוד לפני שהגיע אל רחל. כך גם עשתה עם לוי – "הפעם ילווה אישי אלי", ועם יהודה – "הפעם אודה את ה'". היא חיה את רצונותיה – והם התממשו. אמא לעניין.
בדיוק כך אנו מברכים "בונה ירושלים" – המתפלל כך רואה את האבנים מאירות באור אחר, של ירושלים הבנויה. מולו עומד בית חי וקיים, אליו הוא כבר מכיר את הדרך. ויש חובקי סוד, המלחשים שביום הזה עתידים אנו עוד לראות ניסים… לשנה הבאה בירושלים הבנויה!!!
