לפני אי אלו שנים, הרבה לפני שידעתי לאיית אומיקרון, חליתי בווירוס אכזרי ומדבק מאוד. הייתי אז בהריון השלישי, ואושפזתי בבית חולים בחדר מבודד. כששוחררתי הביתה נאלצתי לעטות מסיכה וכפפות ולא להתקרב לשני הקטנטנים שחיכו לי בבית מחשש שמא אדביק אותם. בתוך הכאבים והייסורים שהקב"ה זימן לי, אני זוכרת שהתקשיתי מאוד להתפלל או לבקש רחמי שמים. כאב לי. כעסתי. הייתי מתוסכלת.

בהתחלה לא הצלחתי בכלל לייחס את הרע הזה לריבונו של עולם שהרי הוא טוב מוחלט. הרגשתי שזאת כפירה ממש שלא להודות שהרע הזה שהונח לפתחי הוא מריבונו של עולם. רציתי 'להגן' על אלוקים מפני העובדה שהנה הופיע פה משהו רע, קשה, כואב – למרות שידעתי שגם הדבר הזה הוא מושגח, מכוון, אלוקי לא פחות מכל הטוב והחסד שרדפוני כל ימי חיי. איך פתאום הקב"ה מדבר איתי בבחינת "שבטך" אחרי שכל חיי הוא האיר לי פנים בבחינת "משענתך"?

כששאלו אותי "מה שלומך" עניתי "ברוך השם" אבל הלב אמר לי שאני יותר בכיוון של השם ירחם… הרגשתי את הלב הטוב שלי שבור. למי שיש לב, לפעמים הוא גם נשבר. ניסיתי למצוא פשר לייסורים שהתרגשו עלי, ולא הצלחתי למצוא נחמה בביטוי "הכל לטובה".

רבי פנחס בשם רבי הושעיא אומר במדרש על הפסוק המפורסם בתהילים "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה", שלא כתוב בפסוק "אשר תייסרנו ה'" אלא דוקא י-ה, "כאדם שהוא נידון לפני הדיין צועק ומצטער ואומר: יה יה, די די!"

הייסורים אמורים להביא אותנו לזעקה. לשלב הטבעי של לחטוף כאפה ולהגיד 'איי' יש תפקיד בחיינו. כדי שנדע לראות את הטוב, צריך לדעת לזהות את ההיפך ממנו, את הרע. יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע.

אמנם הכל לטובה אבל אפילו לרבי עקיבא היה חושך שם כשכבה לו הנר. א-לי א-לי למה עזבתני? אומר בעל ה'דברי שמואל': למה נדמה לי שעזבתני?

אחד מהטעמים באכילת מרור בליל הסדר הוא זכר לשעבוד. לא רק כי השעבוד עצמו היה מר, אלא כי ברגע שאני יודעת להבחין ולהגיד – זה מר! זה לא טוב, זה לא מתאים לי – זה מראה שאני שייכת לגאולה. אין בשר המת מרגיש באזמל ואין המשועבד מרגיש במרירות השעבוד.

השנתיים האחרונות הביאו איתן ניסיון לא פשוט. לצעירות, למבוגרות, לרווקות, לנשואות, לאמהות, לסבתות. לכולן. המרירות מורגשת בכל פה. נדמה לי שאני כבר מספיק בשלה להגיד על הרע הזה שהוא רע. אני רואה בזמן האחרון הרבה תמונות מפולטרות (מלשון פילטר). בנות צעירות מוסיפות עוד ועוד פילטרים, מטשטשות ומשנות עד שהקשר בין התמונה ובין המציאות מקרי בהחלט.

גם בעבודת השם שלנו יש לפעמים פילטרים. אל תהיי בטוחה שהקב"ה שמח בך רק כשאת שמחה, הוא הרי הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. אם את מאותן נשים גדולות שטועמות את טעם הפרי בטעם העץ – אשרייך. אבל אם את אישה שמרגישה שקשה לה, שהיא נאנקת תחת כובד המשא, דעי לך – זה לא הופך אותך לפחות צדיקה. אם הקב"ה הביא ניסיון, הוא לא בהכרח רוצה שנישאר אסופות וחזקות. ניסיונות באו כדי שיזוז לנו משהו בלב. מותר להיאנח. דווקא האנחה היא אתחלתא דגאולה. רוחמה בן יוסף שרה "בוכה לפניך זאת שרוצה להיות בשמחה, רוצה להודות על הטוב בלי סוף, היא לא מצליחה".

בספרו 'מן הסערה' כותב הגרי"ד סולוביצ'יק כך: "אני מאמין שתמציתו של מסר הסבל ניתנת לסיכום במשפט אחד פשוט: אל תתכחש למפגש עם הא-לוהים המתממש באמצעות הייסורים. במקום להכחיש אותו, הנח לחויה הקטסטרופית להשתלב במסגרת אישיותך הרוחנית. הקצה לה מקום בעולמך הפנימי". לא התבוססות אינסופית בקושי ולא התכחשות לקיומו, אלא הבנה בוגרת שהקב"ה טבע בנו קשת שלמה של רגשות. אל תשימי פילטר על הקשר שלך עם הקב"ה. במר לך – תזעקי אליו באמת ומתוך הלב הנשבר, והוא בטובו יושיט לך יד.