מתדפקים על שערי גן עדן
מבקשים להשיג את הבלתי מושג.
שופכים יין, וערק, וודקה ו…דמעות, אם הלב נפתח.
***
כל אחד זוכה לאור של פורים.
אבל כדי להרגיש אולי צריך להגיע למדרגה של עני ואביון, פושט יד.
בדרך כלל אנחנו נוטים לאחוז במה שהשגנו. בברור ובקיים. וזה נכון וטוב והגיוני. אבל פורים הוא מעל ההיגיון.
צחוק שיוצא מהחוק.
חייב איניש לבסומי
כמו שעיצומו של יום הכיפורים הוא תשובה, כך עיצומו של פורים הוא עד דלא ידע. לצאת מהדעת, מהמחשבה שיודעים משהו, שמבינים את העולם, שמבינים את ה', שמבינים את עצמנו. לצאת מהמסגרת, מההקשר, ממה שעל פני השטח. להיות מוכנים לסוד שיגלה לנו עד כמה לא הבנו כלום, עד כמה תורה חדשה וחיים חדשים מחכים לרדת אלינו.
וזה לא קל, כי אנחנו אוהבים יציבות, ומוכנים להתפשר הרבה ולהדחיק הרבה בשביל שהעולם יישאר שלם, בשביל שאנחנו נישאר שלמים. ובאמת ההצלחה אינה מובטחת, ואולי צריך גם בפורים לחבק את המגילות ולומר: אנו מתירים להתפלל עם השלמים, עם המושלמים, עם אלו שלא כל כך הצליחו, נעבך, לראות כמה שבורים הם.
בפורים מתגלה שהצרה היא הצהר, שהמצר הוא בעצמו מרחב אינסוף שמחלץ אותנו מכל הקיבעונות האמוניים, המחשבתיים וההתנהגותיים שלנו.
בפורים מבינים באמת שאין שלם מלב שבור. איזה לב? לבם של אלו שעמדו למרגלות ההר ונשמתם נצרבה בדיבור "אנכי ה' אלקיך", ואז נשברו עליהם הלוחות. לבם של אלו שאבדה מהם השלמות הבלתי מושגת של תורה שהיא גם מעשה אלקים וגם מכתב אלקים, ומאז הם צועדים בדרך ארוכה, תוהים ומבקשים.
לאלו, שבורי הלב, ניתנו לוחות שניים, מעשה אדם ומכתב אלקים. הזמנה לשותפות, לתורה שאיננה מונחתת מתוך השמים אלא נכתבת בתהליך ממושך על גבי לב בשר אנושי ורוטט. ואולי לא במקרה, דווקא אחרי החטא והנפילה, דווקא במעמד המחודש הזה של מתן לוחות שניים, הופיע אור על פניו של משה, איש האלקים.
ומתי? ביום הכיפורים, יום שהוא כפורים. יום שבו מאיר רצון ה' ממעמקי נפש האדם. יום שבו חזרו בני אדם, יושבי חושך וצלמוות אסירי עני וברזל, וקיבלו עליהם את התורה ברצון ובשמחה. יום שבו חזר הקב"ה ובחר בהם, כמות שהם, באהבה.
ומי שאינו יודע את כל זה, את נפשו שלו אין הוא יודע. לכן עומדת אסתר המלכה ומתחננת עבורו: "אם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי".
מקרא מגילה
ר' צדוק במאמריו לפורים אומר כי אור המגילה, כמו אור התורה, נלקח מהנצח ונטבע בעולם הזה, הנסתר והנעלם, נחרת בלבו של כל יהודי. בלשון חז"ל: "מגילה ניתנה להכתב", כלומר: האור האלוקי, הנצחי, המופיע דרך סיפור המגילה, יכול להיות האור שבעזרתו נכתוב את ספר החיים שלנו, נספר את סיפור החיים שלנו.
ועוד דבר אומרת לנו המשנה: "מגילה נקראת". כשישראל קוראים לה מלמטה, היא באה אליהם מלמעלה. אבל גם אז, היא לא הדיבור שלנו, אלא הדיבור של ה' היורד ומשתלשל ממקרא מגילה ועד מתנות לאביונים, מהנצח ועד העולם הזה, השבור, ומדבר דרכנו, מתוכנו. אור המגילה, אם תשאלו אותי, הוא האמת לאמיתה, שהיא ורק היא יכולה לרפא את כל הכאבים.
משלוח מנות
כשהייתי ילדה קטנה, אבא שלי ז"ל התפלל בשבתות בבית כנסת חב"ד בכפר סבא. מבנה מט ליפול, כשבצידו האחד נמצא בית הכנסת, ובצידו השני גרה אשה זקנה ועלובה מאוד. ניצולת שואה בודדה וגלמודה שגם דעתה נטרפה עליה.
אנחנו, הילדים, בשעת התפילה היינו משחקים בחצר, ועוברים ליד המרפסת שלה, וממש כמו בסיפורים היו גם ילדים שהציקו לה, זרקו למרפסת שלה אבנים והיא הייתה צועקת ביידיש ומנופפת במקל שלה לעברנו. פחדתי ממנה מאוד, והתרחקתי מהמרפסת כמה שיכולתי.
פורים אחד, אמא שלי הכינה גפילטע פיש ואבא החליט שהולכים אליה, לתת לה משהו שקצת ישמח אותה בפורים. לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, רעדתי מפחד כשהתקרבנו לבית שלה והייתי צריכה הרבה נחישות כדי להיכנס.
הריח החריף של בית מוזנח הכה באפי, הבפנים כמו החוץ מתקלף, אפור ומט ליפול. כבר ברגע שהיא פתחה את הדלת וראתה אותנו היא מאוד התרגשה, וכשאבא דיבר איתה כמה מילים טובות בשפה המוכרת לה, והגשנו לה את צנצנת הדגים, היא לא ידעה את נפשה, הניחה את פניה בכפות ידיה, ובדמעות הרעיפה עלינו מילים וברכות ביידיש שלא הבנתי אבל הרגשתי.
כשאני נזכרת בסיפור הזה, אני בוכה ויחד עם זאת הלב שלי גם מתמלא, כי בעולם באמת יש אנשים שבורים. כל כך שבורים. אבל הקב"ה, הרופא לשבורי לב, נותן לנו את הרשות וההזדמנות לראות אותם, לשים לב אליהם, לשמח אותם. להיות חלק מצוות המרפאים שלו. ולמצוא אותו דר גם שם.
ואולי בעזרתם לראות בתוך כל המון האנשים שחולפים על פנינו, את הפרטים. כל אחד ואחד והלב שלו, והצורך שלו, והפחדים והחסרונות יחד עם המיוחדות והאור.
וזו גם הזמנה בעיניי, להתחבר למקום השבור שלנו ולהיות קבצנים ליום אחד. לבוא אל המלך ולהתפלל אליו שייתן לנו לב רגיש וכוחות לעשות טוב. ולהישבר קצת, לא כדי להתייאש אלא כדי לתת מקום למפגש חדש ועמוק יותר עם ה'.
ומתנות לאביונים
לפני כמה שנים, בסעודת פורים, יצא שחלק ניכר מהמשתתפים היו אנשים ש"עברו דברים בחיים". כל אחד והפעקל'ה שלו. והיה מקום לכל הפעקלאך. היה מקום לכאוב. דווקא אז, הרגשתי שמתוך השברים והקושיות הגדולות של החיים עולה ומופיעה אמונה כנה, נקייה, אותנטית ומאירה.
איך עמדנו לפניך
פשוטי ידיים,
בגדינו קרועים, מוכתמים,
זוהרים בזיהרא עילאה,
צעקנו את מה שאנחנו בעולמך.
את האור הזורח מפניהם של אלו
שמחרשות הכאב הסירו מעליהם קליפות של אטימות.
ניפצו את התבניות הכוזבות.
שואגים את מר לבנו ומשוועים להארת פניך.
מתפללים שתשלים את החיסרון.
שתתן ללב הזה,
הטהור,
השבור,
הפועם,
חיים.
(נכתב בהשראת שיעורים של הרב אוהד תירוש על פורים מתוך פרי צדיק, באתר בני דוד)
