בכל שנה, בחלוף חג הפורים, מבטנו צופה לעבר חג הפסח.

על הדרך עינינו צופיה לעבר אותם מקומות שלא ראו יד אדם משך שנה שלמה. מדפים עמוסי ניירות, ארונות עמוסי בגדים, ובמטבח המון אזורי חמץ שדורשים ניקוי מדפים.

ואנחנו? משנסים מותניים, מפשילים שרוולים ומתחילים במלאכת הניקיון.

פעולת הניקיון, למעשה, היא פעולה שכל תכליתה הוצאת ישן מפני חדש.

אנו מגדירים תחילה מה נחשב כלא נצרך, או בלשון החג: מה נחשב "חמץ". ולאחר שכבר בפורים ביררנו וזיהינו את "קליפת עמלק", מה שעד כה הותיר אותנו בספק ובלבל וערבב את החושים שלנו, והחלטנו שמה שאנו לא רוצים שיהיה בקרבתנו דינו להיזרק/להיעלם והוא כבר לא משרת אותנו – ההוצאה קלה הרבה יותר.

פסח, אם כן, לא מסתכם רק בניקיון הפיזי אלא גם ובעיקר בניקיון התודעתי.

במלאכת הניקיון ישנם שלושה שלבים:

1. זיהוי הדבר אותו נרצה לנקות/להסיר – זיהוי ה'חמץ'.
2. שלב הספק: האם באמת אנחנו רוצים לנקות/להתפטר מדבר זה? – התמודדות מול "עמלק".
3. קבלת ההחלטה.

לאחר שהתקבלה ההחלטה ואנו הצלחנו להתפטר ממה שכעת נושא את התואר "ישן", נוצר כעת מקום חדש ל"חדש" להגיע.

על כך נאמר, ולא בכדי: "ישן מפני חדש תוציאו".

פסח הוא חג עטוף בסמליות, וליל הסדר מסמל שיש בו סוד, דרש ורמז, ולכן גם ההכנות אליו נושאות ממד סמלי ועמוק יותר.

הנה דוגמה פשוטה: כאשר אנו מנקים וממרקים כלי כסף, אנו מזהים תחילה את אותם אזורים הדורשים ניקוי, השטחים המלוכלכים. ולאחר שלב הזיהוי מתחיל שלב הניקוי, שמאפשר לפסולת – מה שהוגדר על ידנו כלא נצרך – לעשות את דרכה החוצה.

התנועה הזו של הוצאת הישן היא הגורמת לחידוש הדבר, כשלעיתים לאחר פעולת המירוק אנו נהנים לאחוז בחפץ ולהפטיר משפט כמו: "יצא כמו חדש".

כמו בעולם המעשה, כך גם בעולם המחשבה והתודעה:

היכולת שלנו להפנים רעיון חדש, לאחוז בכיווני מחשבה אחרים, להעשיר את עצמנו בתובנה חדשה – מתאפשרת רק לאחר הוצאה של השקפות או קבעונות מחשבתיים קודמים.

כאשר הדף מלא במלל, כל משפט חדש ימצא את דרכו לעבר השוליים. ולכן כדי לקבל משהו חדש, צריך תחילה ליצור עבורו מקום, וזה דורש נבירה בתכנים הקיימים ובדיקה האם הם עוד נצרכים, האם הם עדיין משרתים אותנו. ברגע שאנו מגדירים אותם כפסולת, באופן מידי מתפנה מקום חדש.

לכן בהגדה כתוב: "צא ולמד". לרמז שכדי ללמוד משהו חדש, צריך תחילה לעסוק במלאכת פינוי והוצאת הישן, לצאת מהקונספציה הישנה – להוציא אותי ממנה ולהוציא אותה ממני – על מנת שנפנה מקום חדש בתודעה שלנו לתובנות אחרות, שלרוב עמוקות ואמיתיות יותר מהקודמות.

היציאה הזו, הוצאת הישן מפני החדש שמלאכת הניקיון מאפשרת אותה, היא חיונית והכרחית. היא מחייבת אותנו לצאת מהקופסה, מאותה עיסת חמץ שהספיקה שנה שלמה לתפוח בתוכנו תודעתית ולהחמיץ.

היא מחייבת פרשנות יצירתית אחרת עלינו, על המציאות סביבנו ועל האופן בו אנו תופסים את עולמנו.

כל אחד מאתנו מכיר את ההרגשה העילאית של אחרי הניקיון, את ריח הניחוח העולה באפנו מדבר נקי וחדש – אם זה ריח הבישום, ריח הבגד החדש או הרגשת השינוי הפנימי שהתחוללה בתוכנו.

כשאנו מנקים – אנחנו מתנקים. לא מתפנה מקום רק בחלל הבית, אלא גם בזה הנפשי והרגשי שלנו. כשהישן יוצא והחדש נכנס, גם אנו מתחדשים יחד איתו.

הגוף שלנו, אם תרצו, פועל כך 365 ימים בשנה ואפילו מספר פעמים ביום. הוא דואג לפנות פסולת מתוכו ומתחדש מרגע לרגע. את ההקבלה הנפשית לפעולה הזו הותירו לנו, ועיקר זמנה הוא בפסח.

פעולת הניקיון החיצונית והסמלית מפעילה את פעולת הניקיון הנפשית והרגשית, וכך מושלמת המלאכה הן מבחוץ והן מבפנים. כי, אתם כבר זוכרים, מי שמנקה – זוכה גם להתנקות.

כתוצאה מהוצאת ופינוי הישן נוצר חלל, אבל אל דאגה – לא ניוותר איתו. את מקומה של השמלה הישנה תתפוס אחת חדשה, וכך את מקומן של הקונספציות הישנות יעטרו אמיתות חדשות, נקיות ובהירות.

ולסיום, נקודה חשובה: ההתחדשות תלויה במידת הוצאת הישן. ככל שנוציא יותר, יתפנה חלל גדול יותר שבו יהיה מקום גדול יותר לחדש…

והבריאה סביבנו? גם היא לא נותרת חייבת, ובמקביל אלינו גם היא פורחת באביב ומתחדשת.