גם לפני שמחת תורה כבר היה קשה להכיל, אבל מאז זה נעשה כמעט בלתי אפשרי: קיבלנו כזו בעיטה, מאות אלפי אנשים מוסרים את הנפש כדי שיהיה כאן טוב, ועדיין קיימות תופעות עקומות שפשוט אי אפשר לשאת! ריבונו של עולם, מה עוד צריך לקרות כדי שנבין??
בטח גם אתם קראתם את המשפטים הבאים, הִנהנתם מולם, או אפילו כתבתם אותם בעצמכם תוך כדי תלישת שערות:
"לא למדנו כלום! כלום לא השתנה!"
גם אני נתקלתי במילים האלה שובָשוב, ובשלב מסוים של המלחמה הם התחילו להזכיר לי משהו. מישהו. מישהי.
אה, את עצמי – זועקת על עצמי.
כדי להסביר – אצטמצם לרגע מהאדם הגדול (עם ישראל) לעולם הקטן (אנכי. "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" – אבות דרבי נתן), ואחר כך אתרחב בחזרה:
עברתי דיכאון חמור אחרֵי הלידה הראשונה. זה היה גהינום. בסופו נפתח בפניי עולם הנפש. עשיתי עבודה פנימית מטורפת. גדלתי באומץ. התקדמתי קילומטרים לתוך עצמי.
ואז הגיעה הלידה השנייה, ואחריה דיכאון שני. המכה הייתה גדולה מהמכה הראשונה. 'אז בעצם לא התקדמתי בכלום! כל העבודה שלי לא שווה כלום!'
רגע, חשוב להבין: המכה הייתה גדולה מהראשונה לא כי הדיכאון היה חמור יותר. להפך! הוא היה הרבה פחות ארוך, הרבה פחות עמוק, והרבה פחות רצוף. אבל כשהוא התחיל להזדחל לתוכי – התחושה הייתה איומה: הרי למדתי! הרי עשיתי! הרי אני באמת לא איפה שהייתי! שום דבר לא מספיק??
וזה ממשיך לחזור על עצמו, כי למרות התהליך המטורף שעברתי כל השנים האחרונות – נשארה לי נטייה לדיכאון, שתוקפת לעִתים ברגעי תורפה. ובכל פעם שאני מזהה בעצמי תופעה זכורה־לרע – המחשבה האוטומטית הזו חוזרת להלקות בי. לא למדתי כלום. ייאוש.
אלחנן בעלי הוא שהסב את תשומת לבי לַפרדוקס המובנה:
ככל שהדרך שאני עושה גדולה יותר – כך יש לי גרף משמעותי יותר לאחוז בו ולהטיח: "ואפילו זה לא מספיק! ואפילו זה לא מספיק!" אם הייתי מתקדמת רק קצת – היה מובן שזה לא מספיק, אבל אם התקדמתי הרבה, ואני עדיין נופלת – כל מעידה גורמת לי להרגיש הרבה יותר עלובה ולמאמץ שלי להידמות כחסר ערך.
אי אפשר להכחיש: החיים שלי הרבה הרבה יותר טובים, אין להשוות בכלל. זה נכון כל יום וָיום, וזה הוכח באופן מובהק כשאחרי הלידה השלישית התופעות ששוב החלו – לא החמירו לכדי דיכאון ממשי, בזכות כל התובנות והעבודה העיקשת וכמובן סייעתא דשמיא. אבל הנה, תראו – לא משנה כמה אני עובדת, וכמה ההתקדמות שלי מדהימה, עדיין נדבקות אליי השאריות הדפוקות האלה… אז איזו תקווה יש?
ואז הבנתי… בעצם, כל עוד אתקדם, אבל לא אגיע לשלמות – זה לא יספיק לַנָחש שלי. מהסיבה הפשוטה שאני בת־אדם – לעולם יישארו לי ליקויים אנושיים מבאסים, והנחש, המלחשש לי 'וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים' – נטולי כל חיסרון, תמיד יוכל לנופף בהם מולי, וכך להחדיר את שיני הארס שלו.
אני רוצה להצליח להזכיר לעצמי ש'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי': התפקיד שלי הוא להיות קדושה = מוקדשת לַייעוד, ונמצאת תמיד בדרך אליו. וכל זה רק מכוח היותי חלק אלו־ה קדוש ממעל, ולא האלו־ה בעצמו. אז אוכל לשמוח בכל הידבקות בו, בכל התקרבות אליו, ולא משנה כמה זעירה היא וכמה דרך עתידית היא מותירה לי אחריה. ההתקדמות היא הדבר היחיד שבאמת נמצא ביכולתי בעולם הזה, ומה לעשות – טכנית וגם נפשית, התקדמות נצברת מצעד ועוד צעד, עם קפיצות (לרוב כואבות) פה ושם.
לכן, כשאנחנו אומרים "לא למדנו כלום" ו"כלום לא השתנה" – אנחנו בעצם מתכוונים לומר "לא למדנו הכול מיד ובבת אחת" ו"לא הכול השתנה מיד ובבת אחת".
הרי דברים כן השתנו, ודברים כן משתנים. גם באופן פרטי אצל המונֵי אנשים (עם ישראל הרבה יותר מאוחד, הרבה יותר לאומי, והרבה יותר קרוב לקב"ה. בעיניי זה פלא), אבל גם באופן מערכתי. יש שינויים לטובה גם בצה"ל, גם בכנסת וגם בממשלה. יש בהחלט דברים שמשתנים ודברים שבתהליכי השתנוּת (אנחנו יודעים מעט, ברור שיש יותר). גם השיח השתנה, ודברים שפעם היה אסור לומר היום כבר נכללים במיינסטרים.
– אבל זה לא עוזר! כי בג"צ, והתקשורת, והמימון הזר!
נכון, אבל כאן בדיוק טמון הפרדוקס. אם לא הכול משתנה מיד ובבת אחת – באמת בינתיים נשארות מערכות שטרם השתנו. או שהשתנו אבל לא מספיק. ויש אנשים שעדיין לא השתנו. או שהשתנו אבל לא מספיק.
זה משגע, זה מתסכל, אבל זה לא אומר שכלום לא השתנה. השתנה המון.
אנחנו בדרך לגאולה, ודרך מורכבת מצעדים.
…לכאורה האמירה הזו עלולה להרדים אותי: אל תדאגי, שבי בשקט, הכול יהיה בסדר. אבל אני זקוקה לה דווקא למטרה ההפוכה: באופן טבעי יש לי דחף חזק לפעול ולעשות, ואני משתדלת. מי שמאיים עליי פעם אחר פעם הוא אותו דחף נחשי שצועק בתוכי 'שלום עכשיו' – אין לו סבלנות לַתהליך של עם ישראל (ושלי), ובעקביות עיקשת הוא מנסה להפיל אותי לייאוש, שיוביל אותי לשיתוק. במצב כזה לא אהיה מסוגלת לקדם אפילו את חלקת הצעדים הקטנה שלי בתוך הדרך הגדולה של כולנו. כשאני מתחילה לשמוע שוב את הנשיפה הזו – אני מבינה שסטיתי מהדרך, ומזכירה לעצמי: היא מורכבת מצעדים. כנראה צריך גם רצוא וגם שוב לגאולה.
שבעזרת ה' נזכה לה בקרוב, בלידה טבעית, קלה ומלאת רחמים.
