לאחרונה הייתי באירוע משפחתי משמח, הגיעו הדודים והדודות, השלישים והרביעים. כולם היו לבושים למאורע יפים כל כך וממטירים חיוכים ושמחה מכל עבר, אבל נדמה לי שכל הנוכחים יסכימו שהיו שם שתי תינוקות שגנבו את ההצגה. כל אמא אומרת שהתינוק שלה הוא הכי חמוד, אבל הם היו פשוט מופלאים, מתוקים, מלאי חן, חברותיים מכולם. בהיתי בהם מוקסמת, מנסה לפצח את סוד הקסם. אחותי שתחיה, ניצבה לצדי וכאילו ניחשה את מה שעבר לי בראש – ״את יודעת למה הם כאלה?״ היא שאלה בעודה מביטה בהם, ואז השיבה לעצמה וכממתיקת סוד לחשה לי: ״אלו תינוקות של תפילות״.
ובאותו הרגע, נפלו לי בראש שני אסימונים.
•
האסימון הראשון היה שאחותי כל כך צודקת.
שמעתי פעם את הרבנית ימימה מזרחי מסבירה על הפסוק "מְעִיל קָטֹן תַּעשֶׂה לּוֹ אִמּו", שבמשך שנות החיכיון הארוכות שעברו על חנה, אם שמואל הנביא, הרבה לפני שנפקדה, היא כבר סרגה מעיל לתינוק שייוולד לה. בכל לולאה שהיא עשתה, היא השחילה תפילה – שיהיו לו חברים טובים, שיהיה עם מזג נעים, שיהיו לו עיניים נבונות ולב שומע.
זה כמו להניח זו על גבי זו אלפי קוביות לגו, עוד תפילה ועוד תפילה ועוד אחת, עד שנוצר מגדל שלם, עד שנולד ילד שהוא המענה לכל התפילות. יש זוגות שעבורם להפוך להורים זה נוהג שבעולם, אבל יש כאלה שקורעים את השמים עבור זה. התינוקות ההם שעליהם הסתכלנו, נולדו לזוג הורים צעירים שעברו דרך חתחתים עד שחבקו את אותו צמד מיוחל, ואני יכולה רק לשער כמה תפילות נרקמו ונשלחו לשמים אודותיהם עד לאותו רגע מיוחד שבו הגיחו לאוויר העולם.
•
והאסימון השני הפיל עליי בושה גדולה.
התפילות שלי הן לא תפילות של אמא שבוכה על ילדיה, ברוב המקרים הן תפילות שבורות, רצוצות. בדומה למעשה לוליינות של הליכה על חבל דק, כשאתה עומד על החבל, ומנחש באיזו זווית להניח את הרגל בכדי לעשות את הצעד הבא לעבר היעד המיוחל. כשאלו בקשות אישיות אני זורקת אותן מהפה לחוץ, נבהלת לפעמים לגלות כמה גדולים החלומות שלי, מאוויים כמוסים נאמרים בשקט, כל כך בשקט שאפילו אני עצמי לא מצליחה לשמוע אותם לפעמים. ובכל תפילה מחדש אני מתלבטת – אולי הפעם אצליח לחבר מילים, אולי סופסוף אזכה לסרוג חלום שלם?
וזה בדיוק אותו הדבר בתפילות המסודרות, אלו שבהן חכמים כבר טוו עבורי את המילים, וכל שנדרש ממני הוא רק קצת קשב וריכוז לשלח אותן אל היעד, אבל גם שם אני מפספסת.
צליל מרוחק קוטע לי את חוט המחשבה, משהו שניסיתי לשכוח ומתעקש לעלות לי בראש דווקא באמצע תפילת העמידה, והשמונה עשרה שלי יוצא עקום, אביון, חטוף וקטוע אותיות. רגע, אמרתי כבר "מודים" או לא אמרתי? ובכלל, תכננתי להתפלל עבור החברה ההיא ב״רפאנו״, אז איך שוב פספסתי? ובעצם, מה זה בכלל משנה, אולי התפילה שלי לא שווה דבר, לא ראויה לצלוח את החבל, לא טובה מספיק בשביל להגיע לכסא הכבוד.
ככה זה כשבמקום להיות בעלת תפילה, אני לוליינית שהולכת על חבל מתוח,
והתפילה שלי נופלת בדרך אל ודיות עמוקים ששמורים לתפילות שבורות.
•
לאריק אינשטיין יש ביצוע מופלא לשיר ״הכניסיני תחת כנפך״ שכתב ביאליק,
״וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי, קַן־תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת״ הוא שר שם בכישרון, ובכל פעם שאני מרגישה שאני צריכה מקלט, שהתפילה שלי היא שברי לוחות, לולאה רופפת במעיל שאני סורגת, אני חושבת על השורה הזו, כי היא הרבה מעבר לטקסט נוגה, זו אמת שמובאת בזוהר הקדוש.
יש ענן בשמים שאליו נשלחות כל התפילות שלא התקבלו והן נאספות שם, כל מילה שנלחשה באישון הליל, כל תקווה מהוססת שלא הגיעה עד כסא הכבוד. עוד תפילה ועוד תפילה חוברות שם זו לזו, ממתינות ליום אשר קיווינו לו, ליום שבו נצליח סוף כל סוף ללדת תפילה שלמה, והיא תבוא ותגאל את כל אותן התפילות, תחבר אותן לידי שיר שלם ותעלה אותן עד לקצה החבל, ליעדן הסופי, היישר אל הבורא היישוב על כסא הכבוד.
והענן הזה כל כך מנחם אותי, כי שבורה ככל שתהיה, אין תפילה שמתפספסת,
ומלולאה ועוד לולאה, ייווצר בסוף מעיל.

[email protected]