כשאלחנן בעלי מתקשר מהמילואים, הוא חוזר ואומר לי שאני מדהימה, ושאני נותנת לו כוח. אבל כשהוא קפץ הביתה בשבוע שעבר – הוא נתן לי את המחמאה הכי גדולה, תואר שלחלוטין לא הייתי משייכת לעצמי: הוא אמר לי שאני יציבה. הוא הוסיף ואמר שכאשר הוא יודע את זה – הוא יכול להילחם (במודיעין) ברוגע ובשמחה.
אני? יציבה?? הרי זו אחת המילים שהכי לא קשורות אליי בשמונה השנים האחרונות, מאז הדיכאון־אחרי־לידה הראשון. אבל אחרי שהִרהרתי בכך כמה שניות, הבנתי: הוא פשוט צודק. זה ריגש אותי מאוד מאוד ואני ממשיכה להסתובב מלֵאה מזה.
במסגרת איזשהו מיזם של נשות המגויסים, נשאלתי מה אני מצליחה לעשות בתקופה זו שלא הייתי מאמינה שאצליח.
האמת היא שאני לגמרי מופתעת ומבולבלת, כי מאִשה שמתפקדת הרבה מתחת הנורמה – אני עושה עכשיו פי כמה וכמה מהרגיל אצלי, ובכל זאת באופן על-טבעי השבועות האלה עוברים על הילדים ועליי בטוב וברוגע כמה שאפשר, תודה לה'.
אבל אני הכי גאה דווקא לא בדברים שאני מצליחה לעשות – אלא בכל ויתור, בכל שמיטה, בכל דבר שידעתי בגבורה להרפות ממנו כי הרגשתי שלא כלול בקו המִתאר של הכוחות שלי.
אני הכי גאה בארוחת הצהריים (יהיה נאמן יותר למציאות אם אניח אותה במירכאות) שהגשתי כשלא הרגשתי טוב: שכבתי גמורה על הספה, מתחבטת מה לעשות. אפילו כוח לחמם אוכל לא היה לי. לשמחתי זכיתי הפעם להעריך את עצמי = להעריך בכנות את גודל הכלי שלי, לא לרמות את עצמי שהוא רחב ממה שהוא באמת, וכך גם לא להיות תוקפנית כלפיי ולנפץ אותו. ידעתי מה לא. אבל מה כן? פתאום עלה בדעתי שלפתוח קופסת שימורי אפונה יש לי כוח… היצר הרע כמובן התערב וטען שזו לא ארוחת צהריים, אבל אני החזרתי לו שזה המקום שלי עכשיו. הוא המשיך: ומה יאכלו אחר כך? עניתי לו בנחת: את זה נדע אחר כך. קמתי והגשתי לילדים, אכלנו יחד, אחר כך הבן ביקש קורנפלקס – וזה מה שהם אכלו לארוחץ: אפונה משימורים ודגני בוקר. עִזבו את כל הארוחות היומיומיות שכללו כאן מנת חלבון ומנת פחמימות ואפילו מדי פעם סלט חתוך מושקע; זו הארוחה שעליה אני רוצה לקבל צל"ש.
אני הכי גאה בהקפדה שלי לא להקפיד על עמידה בזמנֵי הבוקר: בתחילת המלחמה קיבלתי החלטה שאני לא נלחצת בבקרים כדי שהבכור יגיע בזמן לבית הספר (ב"ה שלגן ולמעון מותר לאחר). אני אתנהלה לאטי ואם יהיה צורך אצייד אותו בפתק, ואסביר למורה שבתקופה הזו חשוב לי מאוד לשמור על שעות השינה ועל הרוגע גם אם בעקבות זאת הוא יאחר מדי יום. לפני כמה ימים אמרתי לבעלי שאף על פי כן, באופן מפתיע – הילדים איחרו רק ביום הראשון ומאז הגיעו בזמן, ב"ה.
אני הכי גאה בוויתור שלי על משימות שרציתי מאוד לבצע ביום שישי: זה היה ערב שבת שבו ניהלתי קרב מתיש עם היצר הרע. בניגוד לתוכניותיי הרגשתי לא טוב, ולמרות הרצון החזק (אלים?) שלי לתקתֵק הכול בדיוק כמו שתִכננתי מראש – עמדתי בעוז בפיתויֵי היצר להיצמד ללו"ז ההכנות־לשבת תוך התעלמות בוטה ממני. ואף על פי כן, באופן בלתי מובן – הגענו לשבת באופן רגוע ומושלם, ב"ה.
לקח לי זמן עד שקלטתי: זה לא 'אף על פי', זה בזכות! רוב הימים הילדים הגיעו בזמן בזכות ההחלטה שאני לא מלחיצה את עצמי בבקרים. הגענו לשבת מוכנים באופן מפתיע לטובה בזכות ההתעקשות הלא־טבעית לי, לקטון בחזרה אל תוך הגבולות שלי…
שוב, בפעם ה־, הבנתי שהכול עובד הפוך: היציבות שבמשך שנים כל כך ייחלתי לה נובעת דווקא מההסכמה הנרכשת להיות בחוסר יציבות. פעם אם הייתי כועסת על הילדים – זה היה מידרדר למחוזות איומים של שנאה עצמית, ופשוט לא הייתי מצליחה לצאת מזה. היום אני מקבלת את העובדה שלא הייתי מדויקת, מבינה למה, מבקשת סליחה אם צריך, וקמה וממשיכה לחיות. היום גם כשקשה לי ולא מדויק – אני יכולה להכיל את הזוויות הדוקרות של הגרף הלא־יציב שלי, בלי שהן יפצעו את מעטפת החיים. ברוך ה'!
ההבנה שאני לא יצור יציב (ובמילים אחרות: שאני לא א־להים) מייצבת אותי. היא מעניקה לי רְעיעוּת יציבה. וכמו תמיד מתברר (מעניין מתי אפנים זאת סוף סוף, בחוויה ולא רק בשכל), שכשאני מרפה אני מתקדמת, שכשאני מסכימה לפחות אני מגיעה ליותר, ושאני הכי עושה – כשאני הווָה.
לתגובות: [email protected]
